הודו: בן הארבע שהושאר לבדו בתחנת הרכבת, התאחד עם משפחתו אחרי 25 שנה

זה קרה לפני 25 שנה, כשסארו – בן למשפחה הודית ענייה, היה בן חמש. "בוא, היום אתה הולך איתי לעבודה", אמר לו אחיו גודו, שהיה מבוגר ממנו בכמה שנים ועסק בניקוי רכבות. "אני אתחיל לנקות, ואתה תחכה לי כאן עד שאסיים. אחזור בקרוב", פקד גודו והשאיר את אחיו הקטן בתחנת הרכבת.

"אני זוכר שעצמתי את העיניים ונרדמתי, אבל כשהתעוררתי חיפשתי את גודו בכל מקום והוא לא היה שם", משחזר סארו כיום. "התחלתי לשוטט ברחובות כלכותה לבדי, ונער אחד שראה אותי הבין שהלכתי לאיבוד ולקח אותי למקלט של ילדים נטושים".

מכיוון שסארו לא ידע מאיזו עיר הוא בא, ואחרי שעברו ימים רבים ואיש ממשפחתו לא הודיע על ילד שאבד – הוא הוכנס לרשימת המתנה של ילדים המחכים לאימוץ. חודשים ספורים לאחר מכן אומץ על ידי משפחה אוסטרלית, וקיבל חיים חדשים הרחוקים אלפי שנות אור מחיי העוני והסכנה שחי בעבר.

כדי להקל עליו את המעבר החד לתרבות החדשה, אימו המאמצת של סארו דאגה להניח בחדרו מפה גדולה של הודו, כדי שלא ישכח מאין בא.  מדי פעם אף הפתיעה אותו במתנה שקשורה לתרבות שלו – ספר או מאכל הודי.

כשבגר החליט סארו כי הגיע הזמן לחפש את משפחתו והודות ל-Google Maps הבין כי יוכל לעשות זאת בקלות ופצח במלאכה. "זכרתי שאני גר באזור כלכותה, והתחלתי לחפש במקומות שמסביב", הוא מספר. "אנשים רבים חשבו שאני מחפש מחט בערימת שחת, אבל אני מעולם לא איבדתי תקווה, למרות שחלפו 25 שנה מאז שראיתי את משפחתי בפעם האחרונה".

יום אחר יום שקד סארו על חיפוש אתרים בעזרת המפה, עד שסוף סוף הגיע למקום שזיהה. "ראיתי גשר שנראה דומה לגשר שהיה בתחנת הרכבת שבה אחי עבד, ואז הבנתי שהעיירה שבה גדלתי היא גאנש טלאי, הסמוכה לתחנה.

"כל הזמן היו לי פלשבקים מהילדות, שהזכירו לי מקומות שהייתי בהם וחוויות שעברתי. ידעתי שהחיפוש שלי לא יהיה עקר, שהם מוכרחים להיות איפשהו. והבטחתי לעצמי שכשאמצא אותם – הם לא יהיו יותר עניים", הוא אומר.

"למצוא את המשפחה שלו בעזרת מפות של גוגל, זה באמת היה סוג של מחט בערימת שחת", אומרת אמו הביולוגית של סארו. "אבל המחט הייתה שם, ובזכות ההתמדה שלו, סארו הצליח במשימה שהציב לעצמו".

"כנפגשתי עם אימי, היא מאוד התרגשה. היא בכתה ואמרה שניסתה לחפש אותי, אבל לא עלה בדעתה שאני כבר לא נמצא בהודו. היא חשבה שנחטפתי, ולא עבר יום מבלי שבכתה בשל כך. שנינו הבנו שהשנים שעברו לא יחזירו את שנעשה, ואני לא רואה את עצמי חוזר לגור עם המשפחה - אבל אני שמח שלפחות עכשיו היא לא תצטרך לעבוד יותר".

מאז האיחוד, סארו ממשיך לשלוח כסף למשפחתו הביולוגית ומקל במעט את חייהם של יקיריו. בשנת 2015 אף כתב ספר על סיפור חייו בשם 'דרך ארוכה הביתה'.