הרגע ששינה את חיי: "בואי נשוחח חצי שעה ביום"

מיד לאחר ה"שבע ברכות" זה התחיל, כמעט כמו כולם.

שלא תחשבו, התחתנתי עם אדם בעל לב זהב, פשוט מאוד ללא הדרכה.

הוא העיר לי הערות קטנות, לא פוגעות, על הבישול והשטיפה, על הצניעות שלי ועל האיפור.

לא ידעתי את נפשי. הייתי מזילה דמעה, הוא היה מרגיע אותי, וזהו.

אבל הבכי התגבר.

לאחר כשנה זה נהיה משהו היסטרי, ושנינו ידענו היטב, כי אלו אינם חיי נישואין תקינים.

לא אאריך, אבל כמה יועצים ויועצות נכנסו לעסק, שלחו אותנו מאחד לשנייה והשנייה לשלישית וכו'.

בין לבין הרמנו ידיים וציפינו לישועה.

כמובן שהתפללנו, קיימנו סגולות שונות לשלום בית, הלכנו לגדול הדור, למדנו ביחד ועשינו את כל מה שכתוב בספרים.

אפס.

הישועה בוששה מלהגיע!

היו משפטים כמו "אולי אנחנו לא מתאימים" ו"חבל שהתחתנתי אתך". עצוב וכואב.

אבל שרדנו. המשכנו את מסע המריבות והתסכולים, תוך עליות וירידות חדות.

יום ככה – יום ככה, כמה שנים.

באיזשהו שלב נשברתי ועירבתי את ההורים שלי.

זו הייתה טעות. לא אפרט יותר מידי, אבל במשפט אחד: הם ההורים ש ל י !

הם אומנם שלחו אותי למטפל וזה עזר מעט, אך המצב שוב חזר להיות כבתחילה.

בכיתי המון לבורא עולם. פרשתי ידי למול נרות השבת ובכיתי, ביקשתי, התחננתי.

ויום אחד, הגיע הרגע ששינה את חיי:

בעלי ביקש שנשוחח כל יום כמחצית השעה!

בתחילה אמרתי "נו, טוב"... עוד איזו עצה נחמדה, עוד מאמץ שלא יצלח.

אבל כן הייתה לי תקווה בלב לפני כל מהלך שחווינו בחיינו.

ומה שהכי מפליא, זה שהקדוש ברוך הוא ברחמיו נתן לנו את כמה השנים הללו לבד, כזוג צעיר ללא ילדים, וגם לא הלכתי לרופאת נשים. לא רציתי. הרגשתי שילד לא יכול לגדול בבית שכזה! (ואני לא רוצה לפרט מה זה "בית שכזה", לפעמים הייתי מגיעים להתפרצויות זעם או תסכול שאין כדוגמתם!).

התחלנו לשוחח בכל יום חצי שעה, שגלשה לעיתים לשעתיים פלוס, ופשוט השתנו לנו החיים.

אני כותבת בדמעות.

אני לא מאמינה שהרגע הזה הגיע.

נכון שהרגע הזה מורכב מאינספור רגעים קטנים:

- הרגע בו בעלי החל לשמוע שיעורים על שלום בית.

- הרגע בו עמדתי מול נרות השבת ודמעתי.

- יש לציין גם את הרגע בו הכרתי את הרב יגאל כהן שליט"א, ששינה לי את כל ההסתכלות על החיים, ובאמונה שהחדיר בנשמתי נהייתי לאדם אחר!

- גם ההחלטה של בעלי לקיים שחיה חצי שעה ביום, הגיעה הודות לרב זמיר כהן שליט"א. קראתי את ספרו "המדריך המלא לנישואין מאושרים", ובעקבות תרגיל אחד שהיה כתוב שם, כתבתי לבעלי בקשה אחת ויחידה (לא מיליון כמו תמיד): לשוחח.

- כל הרגעים הקצרים הללו, בהם התאמצנו והבלגנו, ועם כל הכעס – נתנו מעצמנו, וויתרנו.

- כל אלה חברו למחרוזת פנינים מרהיבה, רגעים יפים ששינו לנו את החיים.

נכון שעדיין אנחנו מתווכחים, אבל בכבוד, בהבנה, מתוך רצון לתת ולשנות את המצב.

וברגעי משבר בעלי מעודד אותי, שהנה אנחנו בהתקדמות, ויום יגיע ולא נאמין שאנו בפסגת ההר!

אני פונה לכל הזוגות בעם ישראל: אל תישברו! אני בוכה באמת, אל תתגרשו! שום דבר טוב לא ייצא מזה!

אני הייתי בטוחה שאין פתרון למבוך בו הייתי נתונה. בכיתי והתייאשתי, והיו רגעים אינסופיים של ייאוש טוטאלי. כמעט יצאתי מדעתי. אבל עם תפילה ואמונה - הכול בא על מקומו בשלום.

אני מבקשת מכולם להמשיך לקוות בשבילי ולהתפלל למעני.

שיהיה לי שלום בית,

שבעלי ואני נצמח לתפארת, ותהיה בינינו אהבה והבנה עד 120,

ושנזכה לחבוק בן זכר (או בת, מה שבורא עולם יחליט שהכי טוב עבורנו) עוד השנה.

כי עכשיו, אני כן רוצה ילדים!

גם אתם אוצרים רגע ששינה את חייכם? שתפו איתנו, ואולי הטור שתכתבו יפורסם באתר הידברות. אנא שלחו באורך 400 עד 1,000 מילה למייל  debi@htv.co.il