מה קורה כשיאיר לפיד מנסה להפגין ידע בהיסטוריה יהודית?

במסגרת הניסיונות מרחיקי הלכת של יאיר לפיד להיות ראש הממשלה הבא של מדינת ישראל, פרסם יו"ר 'יש עתיד' מאמר פייסני-למראה באתר NRG, בו הוא מנסה להפוך למהטמה גאנדי של החברה הישראלית: אל תריבו חברים, הקשר בין דת ומדינה לא צריך להיות נושא לדיון טעון. כולנו יהודים, והחיים שלנו יהיו קלים הרבה יותר אם פשוט נכיר בכך שגם החילוניות הישראלית היא זרם ביהדות.

לפיד מבזבז 2500 מילים על פיסת הקמפיין הזו, כשהוא מתיימר להעניק לקוראים סקירה היסטורית של היהדות במאות האחרונות, תמונה-ממעוף-ציפור על החברה בישראל, והסבר עמקני שטרם הוסבר להמון העם על מהותו האמיתית של הישראלי החילוני. כפי שאמר פעם הסנאטור האמריקאי האגדי דניאל פאטריק מויניהאן, 'לכל אדם יש זכות לדעה משלו, אבל לא לעובדות משלו'. יאיר לפיד, עם זאת, קורא כהרגלו תיגר על הקביעה הזו. מה זה כבר עבור מי שהפך את קופרניקוס לפילוסוף יווני, והאריך את הרנסנס עד למאה העשרים, לכתוב מחדש את ההיסטוריה היהודית?

ובכן, הנה מצעד השגיאות המביכות של יאיר לפיד שממוטט את כל המבנה המדוקדק של טיעון החילוניות-היא-בסך-הכל-עוד-זרם-ביהדות:

1. מה שהיה נראה ל'חזון איש' כ"עגלה הריקה" היא למעשה עגלה מלאה בתוכן אחר. תוכן יהודי-עברי שבלעדיו לא הייתה קמה מדינה ולא הייתה מתחדשת השפה העברית, לא היה ניצל חלק גדול מהעם היהודי ולא היינו כאן לנהל את הדיון הזה.

הציונות אמנם היתה התנועה שחתרה להקמת המדינה, אבל, כפי ששמה מורה, היא התבססה על האידאה של ציון, אידאה שתוחזקה במשך אלפיים שנה על ידי יהודים אדוקים שהתפללו 3 פעמים ביום 'ותחזינה עינינו בשובך לציון'. האידאה הזו היתה כה חזקה, שגם חוזה המדינה הרצל, מתבולל בעצמו, נאלץ להתנצל בתיאטרליות על תכנית אוגנדה. התחדשות השפה? למרות התחדישים הלשוניים, השפה העברית המדוברת היום מבוססת על שפת התנ"ך ולשון חז"ל.

מה שמעניין במיוחד הוא הטיעון שבלי אותו תוכן מסתורי בעגלה החילונית, 'לא היה ניצל חלק גדול מהעם היהודי'. אם לפיד מכוון לשואה, הרי שמדינת ישראל קמה רק אחריה. הישוב היהודי הקטן שהיה קיים אז בארץ, כמה מאות אלפי אנשים בודדים, לא הצליח להציל יותר מידי יהודים מציפורני הנאצים. מיהו, אם כן, אותו 'חלק גדול מהעם היהודי' שהמדינה הצילה? או שמא הוא מדבר על יהודי המזרח שלעולם לא היו נאלצים לנוס מארצותיהם אלמלא הקונפליקט היהודי-ערבי בארץ הקודש?

2. רק חילונים, אגב, חושבים שמדובר בברירה בינארית – חילוני או לא. האדם הדתי, שחי בתוך קהילה מורכבת, מודע מאוד לכך שיש אינספור צורות חיים דתיות. כשהוא הולך ברחוב הוא רואה חסידים וליטאים, ברסלב וגור, חב"ד וסאטמר, ויז'ניץ וקרלין, מונקאץ' וסלונים, מרקדים ומקוננים, לבני גרביים ושחורי גלימה, מסולסלי פיאות ורחבי תיתורה. כל פלג כזה הוא צורת חיים שלמה. הדבר היחיד שמשותף לכל הפלגים, היא הטענה שהוא ורק הוא אוחז באמת וכל האחרים סוטים מן העיקר.

יהיה מעניין לנסות לאסוף את חוג מכריו של יאיר לפיד בחסידויות ויז'ניץ וקרלין, מונקאטש וגור, ולשמוע מי מהם בדיוק טען באוזניו שרק החוג שלו אוחז באמת היחידה. יש חוגים בודדים ממש שיטענו שהחסידות/החצר/הקהילה אליה הם משתייכים היא זו המתאימה ביותר לכל יהודי באשר הוא. אם לחסיד או לחבר קהילה כלשהי יש רגשי גאוות יחידה עזים, זה עדיין לא הופך אותו למתייחס לאנשים העובדים את השם בצורה אחרת כ'סוטים מן העיקר'. אחד הביטויים הנפוצים ביותר בעגה החרדית, המתאר את התפיסה המקובלת כלפי ריבוי הקהילות, הוא 'נהרא נהרא ופשטיה'. ביטוי ארמי שפירושו 'נהר נהר ומסלולו' – כפי שמסלולו של נהר אחד לא פוגע באחר, כך דרך עבודת השם ומנהגיו של חבר בחוג אחר אינם מתנגשים בשום דרך עם דרכי ומנהגי שלי. שלא לדבר על כך שהמשותף לכולם הוא שמירה קפדנית על תרי"ג מצוות.

חסידי ברסלב (צילום: פלאש 90)

3. החרדיות אינה נציגה אותנטית של העבר היהודי הקדום אלא דווקא תנועה חדשה יחסית, בת פחות משלוש-מאות שנה. לפני הופעתה של החרדיות חיו אבותינו בכל המקומות – מברלין עד קזבלנקה, מקישנייב עד בגדד – בדרך שהיום מקובל היום לכנות "מסורתית". הם יצרו קהילות של תורה ועבודה והיו סנדלרים ונפחים, חייטים וסוחרים. הם דאגו להגביה את החומות ביניהם לבין הגויים, אבל לא היתה להם שום סיבה לחשוש מן המגע עם קהילות יהודיות אחרות או עם הבלי העולם הזה.

החרדיות כתנועה נבדלת היא אכן חדשה יחסית – משום שעד תחילת עידן ההשכלה של יהדות אירופה לא היה צורך בהתבדלות ובהגדרות מיוחדות. יהודים שמרו מצוות, בראש כל קהילה עמד הרב, בזה, פחות או יותר, נגמר הסיפור. והחומות של אז הוגבהו לא רק מול השכנים הגויים אלא בהחלט גם מול הבלי העולם הזה. קריאת תקנות של רבנים מתקופות של טרום-ההשכלה מדגישות זאת בבירור: כך למשל לא נמנע 'הנודע ביהודה', שכיהן כרב בפראג באמצע המאה השמונה עשרה, להטיל על צאן מרעיתו שורה של איסורים שנועדו בדיוק כנגד הבלי העולם הזה, כולל איסור על עריכת שמחות גדולות והגבלת בגדי המותרות של הנשים.

אורח החיים אותו מכנה לפיד 'מסורתי' כלל לא היה אורח החיים המקובל של יהודים באותם שנים. מסורתי של ימינו, הרי, הוא לא פעם אדם שעורך קידוש ולאחר מכן מחלל שבת. אולם הקהילות היהודיות בעידן של טרום ההשכלה לא התנהלו כך. בוודאי שהיו בהם, תמיד, מיעוט של פורקי עול. ודאי גם שבמקומות שונים שחסרו רבנים ומשאבים היתה קיימת בורות במידה כזו או אחרת. אבל יהודים, ככלל, חתרו לקיים את ההלכה ככל שידעו אותה. בקהילות לא מעטות מהמזרח אחרי הכל (ג'רבה ותימן, למשל), לא היתה דריסת רגל ממשית להשכלה– ובכל זאת סגנונן עד העלייה לארץ היה קרוב הרבה יותר לסגנון החרדי של היום מאשר ל'מסורתי' הפסטורלי של יאיר לפיד.

4. במשך קרוב לאלפיים שנה היהודים היו הניחו שהדת היא אורח חיים, ולפיכך מותר לה, ואפילו רצוי, להשתנות ולהתעדכן. עד שהגיע "חרם דרבנו גרשום" למשל, בשנת 1,000 לספירה, היה היתר תורני לשאת יותר מאשה אחת. יום אחד זה השתנה, ולא רק שהשתנה, הוטל חרם על מי שהפר את האיסור החדש. "השולחן ערוך", שנתפס היום כקוד הבסיס של החיים היהודים, נדפס לראשונה בוונציה רק ב-1565, כך שהיהודים הסתדרו בלעדיו במשך אלפי שנים.

ההלכה איננה גמישה, ולכן שום רב, מעולם, לא התיר איסור שנאסר מדאורייתא או מדרבנן. מה שנוסף לפעמים לקוד ההלכתי הוא גדירות ואיסורים. ואגב, גם כשמדובר בחרם דרבינו גרשום, הוא לא התקבל בכל הקהילות בישראל.

חרם דרבינו גרשום נועד לפתור בעיות חברתיות ומשפחתיות שהתעוררו בקהילות אשכנז, בדיוק כפי שתקנות רבנו תם, המטילות הרחקות וסנקציות על סרבני גט, נועדו לפתור את הבעיה של גברים המעגנים נשותיהם. אף אחד לא מדבר על תקנות אלה כעל חלק מתרי"ג מצוות או אפילו כעל מצוות דרבנן, אלא כעל גדרות ותקנות שנועדו לשרת את התכלית הגדולה של חיים יהודיים כהלכה.

ולגבי השולחן ערוך – אולי לפיד יופתע לגלות שגם בלי התלמוד הבבלי הסתדרו אלפי שנים. אפילו בלי המשנה. כל דרדק בתלמוד תורה יודע לדקלם שתורה שבעל פה התחילה להיכתב רק אחרי בית שני, כשראו שקשיי הזמן לא מאפשרים לאנשים ללמוד בעל פה את כל שעליהם לדעת. במרוצת הדורות, ככל שהתרחקנו מהדורות הראשונים הבקיאים בכל, גבר הצורך בספרים. בדורנו אנו, גם השולחן ערוך אינו מספיק ללומדים הנדרשים לספרי עזר נוספים. שלא לדבר על כך שהשולחן ערוך לא המציא שום דבר אלא התבסס על הידע ההלכתי שנלמד ונכתב עד אותה העת.

5. הרבנים החרדים שנאו את הרב קוק בלהט, שכן בעיניהם הוא היה סייען של הנסיון החילוני לפרוץ את החומות.

חלק מרבני הישוב הישן אמנם התנגדו לדרכו של הרב קוק, אבל שנאו? לפי כל העדויות, בין הרב קוק והרב יוסף חיים זוננפלד, מתנגד אידיאולוגי חריף שלו, שררי יחסי ידידות חמים. בנוסף, רבנים חרדים ואדמו"רים גדולים מרחבי העולם, כולל האדמו"ר מגור שהנהיג את החסידות הגדולה ביותר באותה עת, כיבדו מאד את הרב קוק ותמכו בו. את קידושיו של הגרי"ש אלישיב זצ"ל סידר לא אחר מהרב קוק, 'השנוא על הרבנים החרדים' אליבא דספר ההיסטוריה האלטרנטיבית של ד"ר לפיד.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק

6. החילוניות הישראלית היא זרם ביהדות, מפני שהחיים בארץ ישראל – להבדיל מהחיים בחו"ל - מציעים גם לחילונים קיום יהודי מלא. החילוני הישראלי אינו חושש מהתבוללות מפני שאין אפשרות כזו בחייו. האנשים היחידים שהוא פוגש, מתחתן איתם, מבלה איתם ומדבר איתם הם יהודים כמוהו. זה מאפשר לנו, החילונים הישראלים, להיות נינוחים לגבי יהדותנו.

לפי לפיד, אם כך, ארץ ישראל שומרת על החילונים שבה יהודים. הוא לא טועה במובן הפרקטי: אכן, בהשוואה למצבה של יהדות ארצות הברית שהולכת ונמחקת בנישואי התבוללות, לחילוני בארץ יש סיכויים טובים הרבה יותר לזכות לראות נכדים יהודים. אבל הקיום היהודי הזה תלוי על כרעי תרנגולת: הישראלי החילוני יהודי כי התנאים הסביבתיים עושים אותו לכזה. מה יקרה כשתשים אותו בסביבה שבה נישואי תערובות כן מזדמנים לו בקלות? מספיק לבדוק מה קורה עם היורדים לחו"ל כדי לקבל את התשובה. שלא לדבר על היסטורית המתנדבים בקיבוצים ובעיית ההתבוללות המתמשכת של נשים יהודיות הנישאות לערבים.

אם תשמרו את הישראלי החילוני בחממה יהודית, בעצם אומר לפיד, הוא יישאר יהודי. שימו אותו בארץ יהודית, הקיפו אותו באנשים יהודים, תנו לו מצות בפסח ואוזני המן בפורים, דברו באוזניו רק עברית – והוא יהיה 'נינוח לגבי יהדותו'.

התורה, עם זאת, לא ניתנה לעם ישראל בארץ ישראל אלא דווקא במדבר. וזוהי התורה – ולא השפה העברית או התרבות הישראלית – ששמרה את עם ישראל המפוזר בתפוצות כעם אחד. רק לה היה את הכוח לשמור כל יהודי כיהודי בין אם אבותיו גלו לספרד או לאשכנז, לרוסיה או לתימן. לאן שהלך היהודי, הלכה התורה איתו.

לזרם היהודי החילוני שמציע לפיד, לעומת זאת, אין שום כוח כזה. לפי הודאתו שלו, כל השימור היהודי המאגי עליו הוא מדבר נובע רק מכוחם של תנאי סביבה ספציפיים מאד. איזה מין זרם יהודי הוא זה שעצם קיומו תלוי במשהו שמעולם לא היה זמין לעם היהודי – סביבה יציבה ובלתי משתנה?