אנא, לא בכוח: לזכור את סימן השאלה הגדול

זה היה היום הכי אומלל בחיים שלי.

הייתי צעירה, ורעבה לכל פרור משרה. סיימתי את לימודי ההוראה בסמינר, ותרתי נואשות אחרי מקום שיקלוט אותי בין שעריו. מובן שכשהגיעה ההצעה למילוי מקום של שלושה חודשים בתחילת השנה, עניתי כן בלי להסס. לא בדקתי את גובה השכר, לא את התנאים הסוציאליים או הגשמיים. אני חושבת שהלהיטות שלי להיות "מסודרת" בעבודה (כמו כולן בעצם), הייתה גורמת לי להסכים ללמד גם במחנה פליטים בעזה בחסות אונרר"א.

התלמידות עשו רושם מקסים. הן באו מבתים טובים והיו ילדות טובות. חוץ מכיתה ה'. הכיתה הזו הייתה אוסף של פצצות אנרגיה שהתקבצו להן תחת קורת גג אחת. כדי להעצים את אפקט הפיצוץ, הן שכנו בקרוואן, שבימות הקיץ הפך להיות סאונה לוהטת. מזגנים היו אומנם קבועים בקירות, אבל רק לקישוט, מה שהפך את מלאכת ההוראה לבלתי אפשרית בעליל.

היום אני חושבת לעצמי שלולא שורת הליקויים החמורים הללו, לא הייתי מגיעה לתובנה שמלווה אותי עד היום כמורה. אולי בדיעבד היה שווה שכר הלימוד הזה. הוא היה כואב, נכון, אבל הפך אותי למורה טובה יותר.

היום בו פתחתי את דברי, היה כשבוע אחר תחילת השנה. הקיץ עדיין היה בשיאו, ונדמה כי לקראת חגיגות סיום העונה השמש יצאה לה מנרתיקה. נכנסתי לכיתה ה' לקראת סוף היום. יכולתי לנשום את אדי החום באוויר. המזגן כמובן רק גיחך לעברי מהצד. הבנות, שחזרו מההפסקה, היו מיוזעות ונוטפות נחילי מים. בליבי ידעתי שהפיצוץ הוא בלתי נמנע, עניין של שניות.

כולן דיברו וצעקו. אחת אפילו זרקה כדור מצד לצד. אבל תפסתי את הדס. זה היה בדיוק ברגע שבו הייתה רגיעה מסוימת, אחרי ניסיונותי החוזרים והנשנים להשליט סדר. היה שקט, ואז היא דיברה עם זו שיושבת לצידה.

גערתי בה חמורות. הרגשתי עלבון אישי בכך שהיא מפרה את השקט השברירי שכה עמלתי להשיגו. אז צעקתי, והחום רק הוסיף חומר לבערה. סיימתי את דברי בכך שאני דורשת ממנה להביא אישור מאימא שלה למחר. הדס, שחייכה רוב הזמן שדיברתי, פרצה בבכי למשמע המשפט האחרון. הניגוד בין החיוך המתריס שלה לבכי קורע הלב הזה הפליא אותי. לא להרבה זמן, כי חברותיה גדושות הטקט הסבירו בצעקות שאימא שלה נפטרה, והיום היא חזרה מהשבעה.

ישבתי עם עצמי בבית, מנסה לעשות סדר במערבולת הרגשות שעטפה אותי. ניסיתי להבין למה אני מרגישה לא נעים. ואם אמא שלה הייתה בחיים, הצעקות הללו כן היו מגיעות לה? ואם זאת ילדה שמסתירה טרגדיה אנושית אחרת, כזו שהערות כאלה מקטינות ומכווצות יותר, היא אשמה שאין שלט שמזהיר מפני הערות? יכול להיות שהגערות היו מוצדקות. נכון שביקשתי לא לדבר והיא הפרה את הכלל הזה. ייתכן שזו הייתה זכותי וחובתי כמורה באותו רגע. אני מבינה שגבולות חייבים להיות, והם לטובת התלמידים.

ואז, כמו הארה משמיים, הבנתי משהו חשוב מאד, שמהווה מאז מצפן ומצפון עבורי בשדה ההוראה. כשאני מגיעה ללמד, לא משנה באיזו שכבת גיל ובאיזה מצב סוציו אקונומי, אני מציירת מעל לכל תלמידה שלי בלון, כמו של קומיקס. בתוך הבלון אני משרטטת סימן שאלה גדול. אני מזכירה לעצמי שאני לא יודעת עליה כלום, וכנראה לא אדע אף פעם עם מה כל אחת מהן מתמודדת. הדס היא המבחן שלי. אם אני חושבת שלמרות הכל היא צריכה לקבל הערה או עונש, הוא יגיע. תתפלאו לשמוע שברוב המקרים זה לא נחוץ, כי כשאת משקיעה מאמצים מתוך אמפתיה, יש לך פרטנר מגויס בצד השני. כשתלמידה שלי מתנהגת באופן המתריס או החצוף ביותר, אני קודם כל רואה מול העיניים את סימן השאלה. פועלת כפי שהייתי נוהגת מול הדס. התוצאות מעלות דמעות ממש. כל כך הרבה פעמים, יותר מדי פעמים, גיליתי שצדקתי. כנראה שהמשפט "אין ילד רע יש ילד שרע לו", הוא לא רקקלישאה.