מי מפחד מהיכרות עם היהדות? מפלצת ההדתה מכה שוב

הקייטנות המסובסדות של משרד החינוך הם בשורה גדולה לרוב ההורים במדינת ישראל. השמחה בקייטנות האלה, סביר להניח, לא תתעמעם בגלל העובדה שהנושא שנבחר לקייטנות השנה הוא 'ירושלים'. ככה זה כשמדובר בעם שבמשך אלפי שנים התפלל 'בשנה הבאה בירושלים': יש לו נטייה משונה להיות קשור לעיר אליה ערג כל כך הרבה דורות.

אלא אם כן קוראים לכם רענן שקד, כמובן. בטור שכתב שקד בשבוע שעבר הוא התלונן מרה על כך שהנושא שנבחר השנה לקייטנות הקיץ של משרד החינוך הוא לא אחר מאשר 'ירושלים המאוחדת'. חמישים שנה לאיחוד הבירה במלחמת ששת הימים, נראה לאנשי משרד החינוך כמו סיבה טובה לבחור את הנושא הזה. אבל לשקד? לא ולא. איזו מין קייטנה מיסיונרית זו שמעזה ללמד את הילדים על ירושלים, נושא שנוי במחלוקת שנגוע בצבעים של דתיות ולאומיות! וכי לקייטנות הקיץ של החמאס אנחנו רוצים לדמות? אין ספק: קריאה זהירה של דבריו מלאים הלהט של שקד משכנעת אותנו שאת הבן הפרטי שלו הוא ישלח לקייטנה פרטית שעולה כמו שבוע בוולדורף אסטוריה, העיקר כדי שלא ייחשף לרעיונות המסוכנים המופצים בקייטנה המסובסדת.

התקפי הפאניקה שוברים שיאים

זה היה יכול להיות מצחיק אם הקיטורים של שקד לא היו מגיעים בעידן שבו התקפי הפאניקה מהמפלצת חובשת הכיפה הקרויה 'הדתה' שברו כל שיא אפשרי. ביום שלישי האחרון קיימה ועדת החינוך של הכנסת, לבקשת ח"כ זהבה גלאון, דיון על הדתה במערכת החינוך הממלכתית. הדוגמאות שוברות הלב כללו שאלה מתמטית בה התבקש תלמיד לחשב כמה מניינים התקיימו בבית כנסת; תלמידים שאולצו להשתתף ביום שדה שהתקיים – תאמינו או לא – באותו מעוז פונדמנטליסטי העונה לשם צפת; וגם תלמיד אחד התלונן שאחותו הקטנה למדה על המתנה בין בשר וחלב וסירבה להגיש לו קינוח חלבי אחרי שאכל ארוחה בשרית. מה עשה אותו תלמיד מקופח? כנראה שנאלץ לקום ולקחת בעצמו את הקינוח. כפייה דתית במיטבה.

נציגי משרד החינוך ניסו לשווא לבהיר שאת ההמלצות על תכנים הנלמדים בבתי הספר קבעה ועדה שכל חבריה חילוניים, וכי יש אלפי עמותות הרשאיות להעביר תכנים בבתי הספר ולכל מנהל יש חירות מוחלטת לבחור אילו מהעמותות יעבירו חומר לתלמידים שלו. במענה לתלונות של שקד ואחרים על נושא הקייטנות, יצא אפילו מכתב בהול ממשרד החינוך אל המנהלים, המסביר שאין ללמד על ירושלים מידי יום – הם ממליצים להתמקד בנושא 'ירושלים' רק פעמיים בשבוע...

משרד החינוך (צילום אילוסטרציה: פלאש 90)

אבל, כידוע, כל ההבהרות וכל המחוות שבעולם לא יעזרו מול פרנויה מקצועית.

מי שרוצה להבין מה באמת קורה עם לימודי היהדות במערכת החינוך הממלכתית יכול למצוא דוגמה מאלפת בתחקיר טלוויזיה שפורסם בשבוע שעבר והאשים עמותה מנתניה על כך שהיא נכנסת לגן ילדים מקומי ומבצעת שם 'הדתה' בניגוד לדעת ההורים. בקשתה של מנהלת העמותה להגיב נדחתה, אבל העיתונאית נאותה לפחות לתת לה את שם הגן המדובר, כך שתוכל לשוחח עם הגננת. וכך מתארת המנהלת, מירי כוכבי, את מה שקרה בהמשך: "הגננת לא ידעה היכן לקבור את עצמה מרוב בושה וסיפרה את הדבר הבא: הורה אחד (אחד!) בגן של 34 ילדים, התנגד לפעילות". בכל זאת, החליטה כוכבי להספיק את הפעילות בגן: "אנחנו פועלים רק במקומות בהם רוצים אותנו. לא רוצים מהומות, לא רוצים כאבי ראש". אלא שלמחרת התקשרה הגננת נסערת לומר שההורים זועמים על ההורה וכועסים מאד על כך שהם הולכים להפסיד את התכנית. הורים רבים גם התקשרו לכוכבי עצמה, שמצדה נותרה בשלה.

במקרה הזה, לפיכך, הורה יחיד הצליח לכפות את הערך שלו, 'שום תוכן יהודי דתי', על 33 הורים אחרים שכן רוצים תכנים יהודיים. בסדר, הדתה אכן לא היתה כאן. אבל מה עם 'החלנה'? או שכפייה חילונית לא יכולה להיות קיימת בעולמם של הליברלים-בעיני-עצמם?

סקנדל ההדתה באותו גן ילדים נתנייתי הוא טיפוסי להפליא. מערכת החינוך הממלכתית משרתת אוכלוסייה גדולה, שברובה אינה אנטי-דתית ונעה בין מסורתית בהגדרה לכזו שתומכת בהנחלת תכנים יהודיים מסוימים לילדים – לא דברים מחייבים, אבל כן פולקלור ותרבות. המנהלים, שיודעים את נפש קהלם, משתדלים לספק את רצון הרוב – וכך מקימים עליהם את זעמם של האתאיסטים המקצועיים, האנטי-דתיים במוצהר, ושאר הורים שהם במיעוט מובהק ברוב בתי הספר בארץ.

הקשר בין הדתה לאליטות

הסיבה היחידה שהמיעוט הזה זוכה להכתיב את סדר היום התקשורתי ולהפוך את ההדתה לאחת הבעיות הקיומיות במדינת ישראל הוא היותו ברובו משתייך לאליטות הישראליות, ומחזיק בדעות שרוב התקשורת הישראלית מזדהה איתן. כך אנחנו נאלצים להיחשף לתחקירי ענק על הדתה בגלל הורה אחד ויחיד בגן ילדים שנרות שבת לא באים לו בטוב.

ייתכן שמנקודת מבט דמוקרטית יש למצוא פתרונות עבור אותם ילדים שהוריהם כל כך מתנגדים לתכנים הדתיים (על אף שלבטח אפשר להבטיח להם שאין מה לחשוש: לא בדיוק שמענו על תנועת תשובה ענקית בין ילדי הגנים ובתי הספר הממלכתיים בישראל). אולי מגיעה לכם תוכנית אלטרנטיבית, ואולי פשוט צריך להציע להם לא לשלוח את הילדים למוסדות בשעות ה'הדתה' האיומות. אבל דבר אחד ברור: המיעוט לא יכול לכפות את דעתו על הרוב.

הבעיה העיקרית של המיעוט האנטי-דתי, שרוממות הדמוקרטיה בגרונו, היא בדיוק אי הכרתו בכך שהוא חי בדמוקרטיה. רוב הדוברים הקולניים של המיעוט הזה נשמעים כאילו הם מאמינים שהם חיים באוליגרכיה – כמובן כזו שבה הם עצמם מהווים את המעמד השליט. רק כך אפשר להסביר התקוממות עזה כנגד תכנים שרוב ההורים האחרים חפצים בהם, והצהרה על פגיעה בזכויות אזרח רק כי לא נותנים לך לכפות את דעתך על הרוב.

זה לא נגמר, כמובן, ברצון להשתלט על תכנית הלימודים. רק פורסם כי הזמר עומר אדם מסרב לשיר בשבת ולכן הפסטיגל לא יפעל בחנוכה הקרוב בשבת, וכבר יצאו לוחמי האור באיומי חרם. מה לעשות? בדמוקרטיה, לזמר מותר להיות שומר מסורת ולסרב לשיר ביום המנוחה של הדת שלו. בדמוקרטיה גם מותר למארגני פסטיבל לעשות שיקול קפיטליסטי קר ולהחליט לסגור את הפסטיגל בשבת כדי לא להפסיד אטרקציה משמעותית מושכת קהל.

הזמר עומר אדם (צילום: מתוך דף הפייסבוק של האמן)

בדמוקרטיה גם מותר לגוף כמו 'ישראל חופשית' להוציא קריאה לחרם על הפסטיגל בעקבות ההחלטה, אותה הם מכנים 'ניסיון נוסף של מיעוט בחברה הישראלית לרמוס ברגל גסה את יום החופש היחיד שיש לציבור החילוני', על אף שאף אחד מהמעורבים בהחלטה אינו דתי. בדמוקרטיה, עם זאת, אפשר גם לצפות שאזרחים המתיימרים להיות נאורים ידעו לזהות מתי דווקא הם עצמם מהווים את המיעוט.