פתחה את דלתות ביתה לרווחה: הכירו את לידיה מסילתי, שגידלה 20 ילדי אומנה

יהודית רמות (59) היא מורה לספרות בגמלאות, המתגוררת במרכז שפירא. כאשר ראתה פרסום על קורס "קהילה מתעדת" שעומד להתקיים במועצה האזורית שפיר, היה לה ברור שתשתתף בו. "קורס 'קהילה מתעדת' מכשיר אנשים להפוך לביוגרפים של אנשים מסביבתם הקרובה", היא מסבירה. "יש בזה פן מאוד אנושי שמצא חן בעיניי. יש בזה ממד של סקרנות ואפשרות להיכנס לחייו של אדם, לכתוב את סיפורו של אדם שאתה יכול להזדהות איתו ועם מעשיו, ובזה ללמוד גם על עצמך במהלך התהליך הזה". במסגרת הקורס, הוכשרה רמות להיות ביוגרפית ולספר את סיפורה המרתק של לידיה מסילתי.

בשיחה שהעניקו השתיים –mynet, הן מספרות על חייה של מסילתי. עשרות תמונות של ילדים תלויים על הקיר בפינת האוכל בביתה, ועליהם היא מצביעה באהבה: "אלה הילדים שלי", היא אומרת, "כל העשרים ושישה...".

"נכון שרק שישה מהם הם הילדים הביולוגים שלי, אבל בשבילי גם עשרים ילדי האומנה שגידלתי במהלך השנים הגיעו ממני", מספרת מסילתי ומתארת את עמי, ילד האומנה הראשון שגידלה באשקלון, בבית שפתח לרווחה את דלתותיו עבור 20 ילדים שלא נולדו בו.

"את עמי קיבלנו לפני יותר מ-40 שנה", מספרת מסילתי, "היו לי אז כבר ארבעה ילדים משלי. קרובת משפחה שלי, שגם אותה גידלתי כבתי, חשבה שיהיה נפלא אם יתווסף למשפחה ילד נוסף שלא שפר עליו מזלו כמו ילדיי. אז התייעצתי עם עמוס בעלי ונסעתי יום אחד מאשקלון לירושלים כדי לקחת ילד לביתנו. אני זוכרת שהציגו בפניי את עמי, שהיה אז בן ארבע, והוא נקשר אליי מיד וביליתי איתו את כל היום. בערב המנהלת ניגשה אליי ואמרה שהגיעה שעת פרדה. היא ביקשה שאפרד ממנו ואלך ואז אגיע עוד פעמיים נוספות לבקר אותו ומשם נמשיך".

בשלב הזה מסילתי לוקחת נשימה עמוקה וממשיכה בסיפור, כאילו היא מתארת את אשר התרחש אתמול: "הפרדה הייתה בלתי אפשרית. אמרתי לה שאני לא סבורה שאוכל לבוא שוב, כי אני לא יכולה להשאיר את ילדיי בבית ולעשות את הדרך הארוכה הזו. אמרתי לה שאני כבר החלטתי שאת הילד הזה אני רוצה. ואז המנהלת שוב מסבירה לי מהם הנהלים הנוהגים בתהליך האומנה - שיש לבוא שלוש עד ארבע פעמים, כדי לאפשר לילד להסתגל לאם שתהיה לו אומנת. אז למרות שאני מאוכזבת מן התשובה ובלית בררה אני מנסה להיפרד מעמי, הוא בוכה, תופס את שולי שמלתי ולא נותן לי ללכת. המנהלת עומדת ממול, אינה יכולה לשאת את המראה קורע הלב של הילד, ואז היא פונה אליי ואומרת: 'חכי רגע... בסדר, קחי את הילד איתך'".

נמשכת שיירת הילדים שמגיעים לבית מסילתי באשקלון, שם התגוררה עד לפני שנים אחדות, ועמם גם הסיפורים שלא ייאמנו של כל אחד מהם: הסיפור על יפית התינוקת, שהגיעה לאחר שנולדה לאם צעירה מאוד שלא יכולה הייתה לגדל אותה בעצמה; הסיפור על שרהל'ה, שאובחנה כאוטיסטית ומסילתי הצליחה לתקשר איתה באופן יוצא דופן, להפתעת אימה הביולוגית; וכמובן הסיפור על שי וליאור - אחים בני שנתיים וחצי וארבע, שנמסרו לבסוף לאימוץ לאחר שנים שבילו בבית משפחת מסילתי, והקשר עמם נותק. "אני מתגעגעת אליהם וחולמת על כך שידפקו על דלתי ביום מן הימים", אומרת מסילתי ודומעת.

סיפור חייה המופלא של לידיה מסילתי נכתב, כאמור, כביוגרפיה על ידי יהודית רמות, והוא הופך בימים אלה לספר "חיים של אמונה ואומנה", אחד מ-15 ספרים שעתידים לצאת לאור במסגרת הפרויקט הייחודי.