הרב יצחק יוסף לפרשת בלק: י"ז בתמוז

הפסוק מדבר לפי סדר השנה

א. זכריה הנביא אומר: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח, יט). ובתוספתא (סוטה פ"ו ה"ז) נחלקו רבי עקיבא ורבי שמעון איך לפרש את "צום העשירי", לרבי עקיבא הפסוק מדבר לפי סדר החודשים, צום הרביעי הוא צום י"ז בתמוז שהוא חודש הרביעי מניסן, צום החמישי הוא צום תשעה באב שהוא חודש החמישי, צום השביעי הוא צום גדליה בג' בתשרי שהוא החודש השביעי, וצום העשירי הוא צום עשרה בטבת שהוא חודש העשירי. ורבי שמעון מפרש את הפסוק לפי סדר האירועים, הרי הכל התחיל בעשרה בטבת שנבוכדנצר מלך בבל עשה מצור על ירושלים עד י"ז בתמוז בשנה שאחריה, והיו הרבה בירושלים שמתו ברעב מפני המצור, ואחר כך היה החורבן בתשעה באב, ולאחר החורבן נהרג גדליה בג' בתשרי, ואיך בפסוק מופיע צום עשרה בטבת אחרון? לכן מפרש רבי שמעון שצום העשירי הוא חמשה בטבת, שלאחר החורבן הגיעה השמועה לגולה ביום זה על החורבן, וכמו שאמר הנביא יחזקאל (לג, כא): "וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּעֲשִׂרִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ לְגָלוּתֵנוּ בָּא אֵלַי הַפָּלִיט מִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר הֻכְּתָה הָעִיר", וקבעו את יום ה' בטבת לצום, עשו יום שמועה כיום שריפה. להלכה אנחנו נוקטים כרבי עקיבא שצומות אלו הם לפי סדר חדשי השנה, ולא לפי סדר האירועים.

היום לא תלוי ברצו

ב. לכאורה יש בפסוק בזכריה כמו סתירה, שאמר "צום הרביעי וכו' יהיה לששון ושמחה", אם זה צום איך זה ששון ושמחה? ופירשו בגמרא (ראש השנה יח:) שבזמן גזירת שמד צריכים לצום, ובשעה שיש שלום אין צריכים לצום. ובזמן שאין שמד ואין שלום רצו מתענין לא רצו אין מתענים. כלומר הכל תלוי בדעת הצבור, אם רוצים לקבל על עצמם את התענית יתענו, ואם לא רצו לקבל לא יתענו. אולם היום כבר קיבלו כולם עליהם את הצומות הללו, ואין זה תלוי ברצון הקהל. וכמו שפסק מרן השלחן ערוך (סימן תקנ סעיף א): הכל חייבים להתענות ארבע צומות הללו, ואסור לפרוץ גדר. הריטב"א (ראש השנה יח:) כותב, שכל מה שחילקו בין אם רצו או לא, זהו לענין שאר העינויים - רחיצה סיכה ונעילת הסנדל - שאם רצו היו מקבלים על עצמם עינויים אלה, וכן לענין אם להתענות גם בלילה או רק ביום. אבל עצם התענית היא קבועה וחובה ואין לזלזל בה, ועל זה אמרו: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה (תענית ל:).

טענות שוא וטענות אמת

ג. יש חלק מהאשכנזים שמקילים בתעניות אלו, ובנות בסמינר לא צמות, וטוענות שהן צריכות כח להתחתן וללדת ילדים. אבל אין שום היתר להקל בזה, כי רק מי שיש לו צער יותר מהרגיל פטרו מהתענית, ולכן חולה שאין בו סכנה פטור מהתענית, וכן זקן שתש כחו פטור מהצום, וכן מעוברת, כל שהוכר עוברה – או אפילו קודם לכן – אם מרגישה חולשה פטורה מהצום, כיון שכל אלה יש להם צער יותר מהרגיל, ובמקום צער כזה לא גזרו חכמים. אבל שאר אנשים בריאים המתענים אף על פי שבודאי גם הם מצטערים מהצום, מכל מקום בצער רגיל כזה גזרו חכמים, ואין להקל.

מניקה בפועל ושלא בפועל

ד. מניקה פטורה מהתענית. יש אומרים דוקא אם מניקה בפועל פטורה מהתענית, אבל מהרש"ם (דעת תורה סי' תקנ) כתב שאם היא בתוך שנתיים לאחר הלידה, אפילו שאינה מניקה בפועל דינה כמניקה, שהרי אמרו במסכת נדה (ט.) שהיולדת איבריה מתפרקים מחמת הלידה, ואין נפשה חוזרת עליה עד עשרים וארבעה חודש, לכן פטורה מהתענית. והרב יעקב ישראל פישר ראב"ד לעדה החרדית בירושלים (בספר אבן ישראל ח"ט סימן סב אות ח, דף מה ע"א) כתב, שאחר שראה את דברי המהרש"ם היה רגיל להורות כדבריו, להקל בכל יולדת עד שנתיים לאחר הלידה, הגם שאינה מניקה בפועל. למעשה, אם האשה בריאה תתענה, ואם מרגישה חולשה יתירה תפסיק את התענית. אבל מרן זצ"ל בחזון עובדיה (תעניות עמ' סב) מעיר על זה מלשון הרשב"א שהביא מרן בשלחן ערוך (סימן תקנד סעיף ה): מעוברות ומיניקות פטורות מלהתענות, ואף על פי כן ראוי שלא תאכלנה להתענג במאכל ובמשתה, אלא כדי קיום הולד. ומשמע שמדובר דוקא במניקות בפועל שפטורות מהתענית משום הולד. אבל אין משם ראיה גמורה, כי יתכן שמרן כתב כן משום מעוברות שאוכלות משום קיום הולד, אבל מניקות פטורות משום צער שיש לה במשך כ"ד חודש. למעשה, תלוי בכל אשה לגופה, מניקה בפועל בודאי שפטורה, ומי שאינה מניקה אבל היא תוך כ"ד חודש ללידה תתחיל את התענית, ואם היא מרגישה טוב תמשיך, אבל אם היא מרגישה סחרחורת וחולשה יתירה תפסיק את התענית.

עד שנה הבאה יבוא המשיח

ה. ילדים קטנים פחות מגיל בר מצוה פטורים מהתענית, שהרי כל מה שחכמים תיקנו לחנך את הילדים במצוות, זה כדי שיהיה מחונך ורגיל במצוות, וכמו שכתב רש"י (סוכה ב סע"ב), כי אם לא ילמדו, לפתע יהיה גדול ולא ידע כלום מהתורה ומצוותיה. אבל בתעניות על החורבן שאנחנו מצפים שבשנה הבאה כבר יבוא המשיח ויהפך לנו לששון ולשמחה, אין צורך לחנכו ולהרגילו בזה. ואפילו תענית שעות לא צריך לחנכו, ולא כאותם ילדים שבאים למחרת התענית ומתגאים בפני חבריהם שצמו עד שעה כזו וכזו. יחנך אותם ששנה הבאה יבוא המשיח, גם זה חינוך.

גדול ופטור

ו. השנה שי"ז בתמוז חל בשבת והצום נדחה ליום ראשון, קטן שנעשה בר מצוה ביום י"ח בתמוז, מעיקר הדין יש מקום לפוטרו מהתענית, כיון שיום ראשון הוא תשלומין ליום שבת, וביום שבת היה פטור מהתענית.

מרן זצ"ל החמיר על עצמו

ז. שלשה בעלי ברית - אבי הבן הסנדק והמוהל - וכן חתן בתוך שבעת ימי המשתה חייבים בארבע תעניות, כך כתב בפירוש הריטב"א סוף תענית (לא.) וכן כתב הנמוקי יוסף (שם). אמנם אותו יום הוא יום טוב שלו, אך יבוא אבלות דרבים וידחה יום טוב דיחיד. ומכל מקום תענית דחויה - כמו י"ז בתמוז זה שנדחה ליום ראשון - פטורים מהתענית. אני ראיתי כמה פעמים אצל מרן זצ"ל שהיה סנדק בתענית דחויה, והחמיר על עצמו להתענות. אבל מעיקר הדין פטור.

מנהג הספרדים מסתבר יותר

ח. בדרך כלל כשיש בעלי ברית בבית הכנסת לא אומרים וידוי, אבל בתענית צבור אומרים תחנון ואת שאר הסליחות של התענית, אבל מדלגים על נפילת אפים, וכן לא אומרים והוא רחום. ובמנחה לא יאמרו תחנון כלל, כפי מנהג הספרדים שלא אומרים תחנון במנחה אם יש שם אחד מבעלי הברית, למרות שהברית כבר נעשתה קודם לכן. האשכנזים נוהגים תמיד שכאשר בעלי הברית נמצאים בבית הכנסת לאחר הברית, אומרים תחנון במנחה, אבל מנהג הספרדים מסתבר יותר, שהרי 'יום' טוב שלו אותו יום, כלומר כל היום.

הלכה כהפשט

ט. בערב התענית יכול ללמוד עד שעה מאוחרת, ולאכול ולשתות עד עלות השחר. אבל אם כבר הלך לישון נחשב לו כאילו קיבל על עצמו את הצום. אלא אם כן התנה לפני שהלך לישון שהוא רוצה לקום מוקדם ולאכול ולשתות קודם עמוד השחר. לפי הזוהר הקדוש (פרשת ויקהל דף רטו ע"ב) לא מועיל התנאי, כיון שאם הלך לישון כבר אסור באכילה, אבל אנחנו פוסקים תמיד כמו הפשטנים. לפני כחמשים שנה מרן זצ"ל (בשו"ת יביע אומר ח"ה חאו"ח סימן כב) חשש יותר לדברי הזוהר, אבל בחזון עובדיה (עמ' ט) כתב בפשיטות כהפשטנים, שאם עשה תנאי יכול לקום קודם עמוד השחר ולאכול.

חידושו של רבי יוסף ידיד הלוי

י. בחורי ישיבות ואברכים לומדים בתענית חצי יום, וגם זה קשה להם, האם כדאי להם לוותר על הצום כדי שיוכלו ללמוד טוב? רבי יוסף ידיד הלוי בספר ימי יוסף (חאו"ח סימן ט) כתב תשובה שלימה לפטור תלמידי חכמים ומלמדי תינוקות מהתעניות, שהרי אפילו עונג שבת דוחה את הצום ולכן לא צמים בשבת, והלא עונג שבת יש מחלוקת אם הוא מהתורה או מדרבנן, ומדברי הרמב"ם (פרק ל מהל' שבת ה"א) משמע שעונג שבת דרבנן, ואף על פי כן דוחה את התענית, כל שכן לימוד תורה שלכל הדעות היא מצוה מהתורה. כך דעת רבי יוסף ידיד, אבל אין זה להלכה.

מרן דחה אותו

יא. מרן זצ"ל בשו"ת יביע אומר (ח"ב חאו"ח סימן כח אות ז) וכן[1] בחזון עובדיה (תעניות עמ' מג) מביא את דברי רבי יוסף ידיד, וכתב לדחות אותו, כי אם כן אין לדבר סוף, גם שכירים ופועלים יהיו פטורים מהתענית, שהרי בגמ' ברכות (טז.) מבואר שהפועלים מקצרים בברכת המזון, מברכים ברכת הזן שמשה רבינו תיקן, אבל ברכת "נודה לך" וברכת "רחם" - שתיקנו דוד ושלמה - כוללים בברכה אחת, וברכת הטוב והמטיב לא היו מברכים כלל. ולפי דברי הרב ידיד הוא הדין שצריך לפטור את הפועלים מתענית, שהרי פועל שכיר יום כשהוא מתענה הוא עובד פחות, ואם כן תלמידי חכמים ושכירים ומלמדים כולם פטורים?! והרי גם פועלים שפטרו אותם מברכת המזון מלאה, כתוב בשלחן ערוך (סימן קצא סעיף ב) שבזמן הזה צריכים לברך ברכת המזון בשלימותה, כיון שאין מקפידים על זה, והרי זה כאילו עשה תנאי עם בעל הבית שיוכל להפסיק מעבודתו כדי לברך ברכת המזון, ויכול לומר גם "הרחמן" עד "עושה שלום". רק יברך בזריזות בלי כוונות ויחודים מיוחדים.

היום אין ברכת המזון מקוצר

יב. פעם היו הנשים מברכות ברכת המזון מקוצרת, זה נדפס בסידורים של מנצור לפני חמשים שנה, וזה אחד מהדברים שמרן זצ"ל ביטל, ודבריו התקבלו אצל כולם. וב"ה היום כל הנשים - גם העירקיות - מברכות ברכת המזון בשלימותה. בזמנם הנשים לא ידעו לקרוא אז נתנו להם ברכת המזון קצרה, כולי האי ואולי. אבל היום נשים קוראות גם תהלים, הרבנית ע"ה היתה יושבת כל שבת לאחר סעודה שניה וקוראת תהלים, ועד סעודה שלישית היתה גומרת את כל התהלים, ולכן צריכות הנשים לברך את כל ברכת המזון. וכל שכן שהפועלים יברכו את כל ברכת המזון.

אברכים צריכים להזהר מלהתבטל

יג. כאמור, תלמידי חכמים ומלמדי תינוקות ופועלים חייבים בתעניות אלו, אבל לא יתענו תעניות של רשות, וכמו שהביא מרן הבית יוסף (חושן משפט סימן שלז) בשם הירושלמי מסכת דמאי (פ"ז ה"ג), שרבי יוחנן הוכיח מלמד תינוקות שצם והיה חלש בשעת הלימוד. וכן פסק מרן השלחן ערוך (אורח חיים סי' תקעא) שתלמידי חכמים ומלמדי תינוקות אינם רשאים לישב בתענית, מפני שממעטים במלאכת שמים. בפרט אברך שמקבל משכורת מראש הכולל, צריך ללמוד בעירנות שלא יהיה לו גזל. ראשי כוללים מתבזים בחוצה לארץ כדי להביא כסף  לאברכים, מחפשים היכן להתארח, מחניפים לעשירים, ומקבצים פרוטה לפרוטה כדי להביא לאברכים שלהם, ולאחר כל הטורח הזה, הוא רוצה שילמדו כהוגן.

חובה לשמוע לראש הכולל

יד. אברך מחוייב להוראות ראש הכולל לכל מה שנוגע לכולל. אינו יכול לומר שלא רוצה ללמוד בחברותא, אין דבר כזה! "חרב אל הבדים ונואלו", זה נאמר על מי שלומד לבדו (ע' תענית ז.). וחובתו של האברך לשמוע בקולו של ראש הכולל ללמוד בחברותא ולחזק את האוירה. וכן צריך לקיים את דרישת ראש הכולל שלא לאכול בשעות הסדרים. וכן לא יכול ללמוד נושא אחר כמו דף יומי. לפני עשרים וחמש שנה היה אצלי אברך תלמיד של חכם בן ציון אבא שאול זצ"ל, אמר לו חכם בן ציון: אתה עוד צעיר, אתה לא צריך ללמוד בית יוסף, תלמד ש"ס. למחרת הגיע והתחיל ללמוד גמרא. אמרתי לו: כאן זה כולל לדיינות, לומדים הלכות עגונות, קידושין, גיטין, יבום וחליצה! אמנם אמרו "אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ" (עבודה זרה יט.), אבל תראה מה פירש רש"י שם, שיבקש מרבו ללמוד מה שחפץ. כלומר, אם רבו לא רוצה, שיחפש לו רב אחר... לא שמע לי. המתנתי עד שמרן זצ"ל הגיע למסור שיעור בכולל, ובמדרגות סיפרתי למרן על מעשיו של אותו אברך, הרב נכנס ונתן לו 'שטיפה' במים חמים... אמר: פתחנו כאן כולל לדיינות, מי שלא רוצה להיות דיין שילך למקום אחר.

ראש ישיבה הוא לא בעלים על התורה

טו. אבל לא חייבים לשמוע לראש הכולל בענינים שלא קשורים להנהגת הכולל. סיפרו לי על ראש ישיבה אשכנזי שלא מסכים לבחורים מהישיבה שלו שיעשו שבועה חמורה בחופה, ומי שיעשה, הוא יתן הוראה לכל חבריו בישיבה שלא ישתתפו בחתונה. והלא מרן השלחן ערוך בסדר החליצה (אבן העזר סימן קסט אות מו) כתב שעושים שבועה חמורה. וכן כתבו הרדב"ז (ח"ד סימן אלף רצב) ומהרח"ש (סימן מז). וכן נהגו גדולי הדור הקודם כמו רבי עזרא עטיה, רבי יעקב עדס, מרן זצ"ל, וחכם בן ציון זצ"ל. וכן אומרים לתלמידיהם אם לא יעשה 'חדר יחוד' לא ירשו לכל החברים להגיע. האם לנו אין חכמים? רק אצלם יש חכמים?! לא כל ראש ישיבה נעשה מרא דאתרא, הרי הוא לא מלמד אותם הלכות, רק אומר להם בשיעור כללי איזה פלפול שכתבו האחרונים. כמו שאנחנו מכבדים את מנהגיהם, כך הם צריכים לכבד את מסורת הספרדים, הם לא בעלים על התורה להכתיב הלכות.

רוצה לעשות את כולנו אשכנזים

טז. השבוע ראיתי דבר חמור יותר, יש ספר דעת יהודה של רבי יהודה שפירא זצ"ל, ראש כולל חזון איש, הוא היה תלמיד מובהק של החזון איש, אם לא ראיתי לא הייתי מאמין שכתוב דבר כזה, הוא כותב: אין דבר כזה שספרדים קיבלו הוראות מרן, כי יש לנו כלל "הלכה כבתראי", הלכה כדברי האחרונים שהם ראו את הקודמים וחלקו עליהם, ואם הט"ז והמגן אברהם והגר"א והחזון איש חולקים על מרן, הלכה כדעת האחרונים, וכל הספרדים צריכים לנהוג כאשכנזים בהלכות, ובמבטא ובנוסח. הוא רוצה לעשות את כולנו אשכנזים. האם הוא לא ראה מה שכתב הכנסת הגדולה? הרי המגן אברהם מביא הרבה פעמים את הכנסת הגדולה, והוא כותב (ביו"ד סי' קה ס"ק סב) שקבלנו הוראות מרן לחלוטין. וכן כתב רבי יהונתן אייבשיץ (או"ת סי' ה קיצור תקפו כהן אות קכד), וכן כתבו עוד אחרונים רבים, בספר עין יצחק ח"ג (עמ' לא והלאה) הבאנו מאה ושלשים ותשעה אחרונים – מדורו של מרן עד לפני חמשים שנה – שכתבו שקבלנו הוראות מרן. וגם החזון איש - רבו של הרב שפירא - כותב באגרת שנדפסה בפתח השלחן ערוך הוצאת מכון ירושלים: אדם שבידו לחלוק על הבית יוסף צריך שיהיה בידו כח לחלוק על המלאך המגיד ועל השלחן ערוך, משום שהבית יוסף והמלאך המגיד שלו הם יצירה רוחנית אחת. הרב שפירא היה כל ימיו בתורה, אבל במחילה מכבוד תורתו הוא לא ידע מה שכתבו כל האחרונים שקבלנו הוראות מרן. במה כחו גדול לחלוק על כולם?!

הלכה כבתראי

יז. ומה שטען שהלכה כבתראי, הרדב"ז (ח"ג סי' תקסד) - שהיה לפני 530 שנה - כותב בפירוש, שלא נאמר כלל זה של הלכה כבתראי אלא במחלוקת של אמוראים, אבל לא בדברי הפוסקים. וגם הש"ך (חושן משפט סימן כה ס"ק כא) הביא בשם מהר"ם אלשיך (סימן לט, דף סא ע"ב) שאין אומרים הלכה כבתראי אלא בין האמוראים, ולא בין הפוסקים ראשונים לאחרונים. ולדברי הרב שפירא יבוא היום אברך אחד ויחלוק על מרן זצ"ל, האם נאמר הלכה כבתראי?!

מנהגי מרוקו לא ירדו מהשמים

יח. מרן זצ"ל כל חייו החדיר לכולם שקבלנו הוראות מרן, והיום לאחר שמרן נפטר 'משנאיך נשאו ראש', רב אחד מרוקאי עשה השבוע כנס, ואמר שם: "עד עכשיו היינו בשתי גלויות, גלות אצל האשכנזים, וגלות שניה של רבי עובדיה, הוא רמס את המנהגים שלנו, עכשיו נגאלנו ויכולים לעשות מה שרוצים". איך הוא מדבר ככה, לומר שהיינו בגלות אצל הרב חס ושלום? הרב החזיר עטרה ליושנה! וכי מנהגי מרוקו ירדו מהשמים? אמנם יש להם גם מנהגים טובים, לומר "אז ישיר" במנגינה, לומר שיר השירים בערב שבת, מנהגים יפים מאוד, אבל מדוע מתעקשים להשאיר מנהגים לא טובים הנוגדים את ההלכה, למה לומר את הפיוטים "ידי רשים" ו"מי כמוך" באמצע פסוקי דזמרה, שיאמרו את הפיוטים הללו לאחר החזרה. וכן מתעקשים להשאר במנהגם לענות ברוך הוא וברוך שמו בברכות שיוצאים בהן ידי חובה, וכן לברך על הדלקת נרות שבת לאחר ההדלקה. הריב"ש (סי' מט, קכב) כותב בפירוש, שאם החכם שבדור רואה מנהג שאינו טוב, יכול לבטלו. וכן כתבו הנמוקי יוסף והר"ן. וכך מפורש בדברי הריטב"א (פסחים נא סע"א, והובא גם בשו"ת הרדב"ז סי' שנט) שאם גדול הדור רואה מנהג שיש בו צד איסור יכול לשנות את המנהג. כשסיפרו לי השבוע שאותו רב דיבר כך, כעסתי מאוד, אם אתה רוצה לחלוק, תתווכח עם מרן זצ"ל בסברות ובראיות. מרן זצ"ל יש לו ישרות והוא בעצמו בספריו יביע אומר ויחוה דעת מביא את שתי הדעות, הם לוקחים רק את דעות החולקים ומשבחים את הרבנים הללו, וכך רוצים לדחות את פסקי הרב.

חלק ממנהגי מרוקו באו מהאשכנזים

יט. צריך לדעת, שהרבה ממנהגי מרוקו באו מהאשכנזים! אני לא הייתי במרוקו, אז על סמך מה אני אומר את זה? רבי רפאל ברוך טולידאנו היה מגדולי רבני מרוקו, והוא העריך מאוד את מרן זצ"ל, כשהגיע לארץ בשנת תשכ"ח או תשכ"ט, בא לביתו של מרן זצ"ל ברחוב אלקנה בירושלים, מרן פתח את הדלת, והרב טולידאנו כשראה את מרן שהיה אז צעיר, שאל: אביך נמצא? מרן שאל אותו: את מי אתה צריך? את הרב עובדיה. זה אני הרב עובדיה! התפלא הרב טולידאנו: ראיתי את הספר יביע אומר, איזו בקיאות עצומה בבבלי וירושלמי, ואיזה עיון, חשבתי שמדובר ברב זקן. הרב טולידאנו הביא לו את ספרו קיצור שלחן ערוך, וצירף אליו מכתב, ושם הוא כותב לו, שהשלוחים האשכנזים באו למרוקו, התחילו ללמד דינים לתלמידים שלהם בספר קיצור שלחן ערוך של הגאון ר' שלמה גנצפריד, וחכמי מרוקו שתקו להם, כיון ששמחו על כך שבזכות האשכנזים הילדים שלהם נשארים דתיים, ובא הרב טולידאנו וחיבר ספר קיצור שלחן ערוך על פי כף החיים, ועכשיו כשראה את היביע אומר שחולק עליו בכמה דברים, השתכנע שהוא צודק, ולכן הוא מבקש מהרב שיכתוב לו הערות, והוא יכניס הכל לתוך הספר. בינתיים הרב עבר לתל אביב, ועד שהכין לרב טולידאנו את ההערות לספרו, הרב טולידאנו נפטר, וכשמרן הגיע לנחם את בניו - רבי יעקב ורבי יוסף טולידאנו - הביא להם את הערותיו, אבל לבסוף הספר יצא בלי שום הערה. אבל מכתבו של הרב טולידאנו והערותיו של מרן זצ"ל, נדפסו בשו"ת יביע אומר ח"ו חאו"ח סימן מח. וגם רבי יוסף משאש במים חיים ח"ב כותב, שהאשכנזים שהגיעו למרוקו לימדו את תלמידיהם על פי ספרי הלכה של רבני אשכנז, וחכמי מרוקו שתקו להם כיון שהצילו את הדור. הרב טולידאנו עצמו ביקש לשנות את מנהגם לפי מה שיאמר לו מרן זצ"ל, והיום כל אחד מחבר ספר לעקור את פסקי מרן, מנהג טוב נקבל, אבל מנהג לא טוב, קבל האמת ממי שאמרה.

הם עדיין בסימן א

כ. גם היום ראשי הישיבות האשכנזים רוצים ללמד את תלמידיהם הספרדים על פי מנהגיהם, ולבטל את מנהגי הספרדים, כמו שלא לעשות שבועה בחופה. הם לא יודעים מה שכתוב בשלחן ערוך אבן העזר סימן קסט, הם עדיין בסימן א... אני מדבר בחריפות, אבל צריך לחזק את הענין הזה, מרן השלחן ערוך הוא מרא דאתרא, וחייבים לשמוע בקולו. לפני כמה שנים היתה האזכרה של הרבנית ע"ה בביתו של מרן זצ"ל, אני הגעתי באמצע הסעודה, ומרן הושיב אותי לידו, מרן היה כועס אז על אותם שבאים לעקור את קבלת הוראות מרן, כמו שאני כעסתי עכשיו... ואמר לי: תלך ממקום למקום, מעיר לעיר, ותחדיר לכולם את הדרך הנכונה בהלכה.

מטפחת ולא פאה

כא. בספר דעת יהודה הנ"ל כותב: אשה צריכה ללבוש דוקא פאה נכרית, כדי שלא תתגלה שערה אחת מהמטפחת ותעבור על איסור דאורייתא. אבל הרשב"א (ברכות כד.) ומהר"ם אלשקר (סימן לה) כותבים שמותר לגלות קצת מחוץ לצמתה, כפי שרגילות בארצות המזרח. וכן דעת הרב תשורת שי ח"ב (סימן לח). אמנם החתם סופר (סימן לז) סובר שאין לגלות אפילו שערה אחת, אבל לא קיבלנו הוראותיו. וכי המנהג שלנו לא שווה כלום?! מנהג הספרדיות היה שמגלות קצת משערן, כך נהגה הרבנית ע"ה, ואשתו של רבי עזרא עטיה, כל נשותיהם של גדולי הדור נהגו כך.

5 פורעניות

כב. בי"ז בתמוז אירעו חמש פורעניות: א. נשתברו הלוחות. משה עלה למרום בז' סיון, וירד לאחר ארבעים יום בי"ז תמוז, וכשראה עגל מסכה שבר את הלוחות, עם ישראל לא התכוונו שהעגל הוא אלוקים ממש, אלא רצו שיהיה מליץ בינינו, אבל גם זה עבודה זרה. ב. בוטל התמיד. במשך שנה וחצי - מעשרה בטבת עד י"ז בתמוז - ירושלים היתה סגורה ומסוגרת, ובני ישראל היו משלשלים בחבל תיבה עם כסף, והגוים היו מעלים להם שני כבשים לקרבן התמיד, "את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים", בי"ז בתמוז העלו להם חזיר, החזיר נעץ את צפרניו בחומה וכל החומה הזדעזעה. ג. הובקעה העיר. בבית ראשון זה היה ב-ט' תמוז, ובית שני ב-י"ז תמוז, לא רצו לגזור גם על ט' וגם על י"ז, לכן גזרו על י"ז תמוז, כי על חורבן בית ראשון ראינו נחמה קצת בבית שני, אבל בית שני שנחרב לא[2] ראינו נחמה. בגמרא גיטין פרק הניזקין (נו.) מסופר על המצור שהיה בירושלים, היו שם שלשה עשירים, נקדימון בן גוריון, כלבא שבוע, ובן ציצית הכסת, מדוע נקרא שמו נקדימון בן גוריון? שניקדה  חמה עבורו, היו עולי רגלים באים לירושלים בעגלות ובסוסים, והיו צריכים מים לשתות, נקדימון לקח מגוי אחד 12 מעיינות מים, והתחייב לו שאם לא יתמלאו המעיינות  במים עד תאריך פלוני הוא ישלם לו 12 ככרי כסף, בשנה הבאה היתה שנת בצורת, ולא היה מים, הלך הגוי לבית המרחץ להתעדן שם, לשים על גופו ריח טוב, שהרי הוא הולך להיות עשיר גדול. נכנס נקדימון לבית המקדש והתפלל: רבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך עשיתי, שיהיו מים מצויים לעולי רגלים. מיד נתקשרו שמים בעבים, וירדו גשמים עד שנתמלאו שתים עשרה המעיינות במים והותירו. טען הגוי שכבר שקעה השמש והמעיינות התמלאו לאחר הזמן שקבעו, התפלל שוב נקדימון וזרחה לו השמש, להוכיח שהמים ירדו בזמן. שלשה זרחה להם השמש, משה, יהושע ונקדימון בן גוריון (תענית כ.). כל זה היה בבית שני. ד. שרף אפוסטמוס את התורה בתקופת בית שני. ה. 'הועמד' צלם בהיכל, על ידי מנשה בבית ראשון. ויש גורסים 'העמיד' צלם בהיכל, וזה חוזר על אפוסטמוס בתקופת בית שני. ומסיבות אלו קבעו תענית ביום זה.

רוב מנין

כג. בתענית צבור השליח צבור אומר "עננו" בין גואל לרופא, בתנאי שיש עשרה מתענים, אבל אם אין עשרה אומר בשמע קולנו, וכמו שפסק מרן השלחן ערוך (סי' תקסו סעיף ג). מכל מקום כותב מהר"ם בן חביב (בשו"ת קול גדול סימן יד) שזהו דוקא בתענית שהצבור קיבלו על עצמם, אבל תעניות הקבועות בפסוקים די בששה מתענים שהם רוב מנין. וכן הסכימו החיד"א (בברכי יוסף סי' תקסו סק"ב). והגאון רבי חיים פלאג'י (בשו"ת לב חיים ח"ב סי' קסז). והמשפטי עוזיאל (תנינא חאו"ח סימן ט).

אין מעבירים על המצוות בעננו

כד. בספר חסד לאלפים (סימן קט) הסתפק במי שהגיע מאוחר לבית הכנסת ביום התענית, והתפלל תפלת הלחש עם חזרת השליח צבור מילה במילה[3], ומכיון שהש"ץ אומר עננו בין גואל לרופא, והיחיד אומר בשמע קולנו, הוא רואה שאם יאמר "עננו" בשמע קולנו לא יספיק לומר "מודים" יחד עם הש"ץ, האם כדאי לו לדלג על עננו, שהרי מי שלא אמר עננו אינו חוזר, או שיאמר אף על פי שלא יספיק לומר מודים עם הצבור. להלכה, לא ידלג על עננו, שהרי כותב רש"י (סוכה כה: ד"ה שחל שביעי) אין מעבירים על המצוות אפילו ממצוה קלה לחמורה.

קדושה דרבנן

כה. כיוצא בזה דנים האחרונים לגבי המתפלל בימי חנוכה ופורים, ורואה שאם יאמר "ועל הניסים" לא יספיק לומר קדושה עם הצבור, הצמח צדק (חחו"מ בשער המילואים סי' יא) כותב שלא יאמר ועל הניסים, כיון שקדושה דאורייתא, ועל הניסים הוא דרבנן. אולם הרב ביביע אומר (ח"ב חאו"ח סימן לד) הביא מה שכתבו הר"ן (מגילה כג:) והתוס' (ברכות מז:) שעניית קדושה היא מדרבנן, ומה שנאמר בתורה "ונקדשתי" זהו לענין ליהרג על קידוש ה'. ולכן להלכה ולמעשה בתענית יאמר עננו, ובימי חנוכה ופורים יאמר ועל הניסים, גם אם יפסיד קדושה.