מה עומד מאחורי קוד הלבוש החרדי? הרב מנחם יעקבזון מסביר

יצר 'עבודה זרה' עבודת אלילים כהופעתה הפשוטה בוטל על ידי אחרוני הנביאים אנשי כנסת הגדולה, לכן גם עבודת אלילים רגילה נראית לנו בלתי הגיונית לחלוטין, והקריאה בספרי הנביאים המספרת על הנהיה אחרי האלילים והבעלים לא מתקבלת כל כך בתפיסה שלנו. אולם עדיין ניתן להבין זאת באיזו שהיא צורה. במיוחד כשמדברים על סגידה לכוחות הטבע, לשמש ולירח או לאלים המייצגים כוחות שונים.

אולם ישנה עבודה זרה אחת עליה מדובר בפרשת השבוע, לא נעים אפילו לפרט מה היא עבודת הפעור אליה פשוט 'נצמדו' בני ישראל כלשון הפסוק, ואיך יתכן בעולם איזו תפיסה דתית או פולחנית לאליל המתכבד בכך שהוא הופך לסל הפסולת שאדם מפריש מגופו? האם הם פשוט השתגעו?

היצר של הפעור הוא כה חזק שהאריז"ל מציין ש'מואב' העובדת עבודה זו היא במספר גימטריה 49 לאמור שכאן נכללים כל 49 שערי טומאה!

נראה שגם הפסיכולוגיה הפרוידיאנית, שעוד תוכל למצוא איזה עונג ויצריות בפעולות אלו, לא תייחס להן מימד פולחני.

הכבוד מכביד

הרב חיים שמואלביץ זצ"ל פתח בפנינו צוהר לעניין זה אותו ננסה להרחיב. הוא טען שהיצר כאן הוא הרצון הפנימי להפקרות, למרידה בכל מוסכמה ובכל מחוייבות.

ננסה להרחיב את הרעיון, מדוע המעשה המביש והמבזה נעשה לפני צלם של עבודה זרה? מדוע זו עבודתה?

אחד החסמים העיקריים של בן אנוש מפעולות בלתי מוסריות בעליל, פעולות בלתי אנושיות הוא רגש הכבוד. לאדם יש רגש כבוד מובנה (הנובע מנשמתו, צלם האלוקים שבו), לאדם יש דחפים שונים, יצרים עוצמתיים, ומולם עומד רגש כבוד פנימי ברמה הנמוכה שלו נתרגם אותו למילים 'מה, אני חיה?', ברמה גבוהה יותר, אדם לא משקר במצח נחושה יש לו כבוד, יש לו 'מילה של כבוד', יש דבר שמונע אותו ללכת במערומיו גם חלקית כל עוד יש לו כבוד, ומעניין מאד שההלכה קובעת שאם כבר רמס את המחסום הזה והוא מתערטל בפרהסיא – הוא פסול לעדות כי אין לו כבוד.

נוכל גם להבין בדרך זו את המונח התלמודי 'עבד בהפקרא ניחא ליה' עבד מעדיף חיי הפקרות במובן האישי והמשפחתי, מכיוון שעבד הוא חסר כבוד, האישיות שלו נטולה ממנו ולכן הוא נוטה אל ההפקרות. החיים הממוסדים והמוסריים הם מהביטויים של רגש הכבוד שבאדם.

מסיבה זו כאשר האדם חפץ בחיי הפקרות הוא רוצה לפרוק כל עול, עליו לנפץ כל רגש של כבוד. העונג הטמון בכך הוא בהסרת כל המגבלות, בחופש הפעולה המוחלט שבסופו של דבר מוציא את האדם מדעתו ולא רק מדתו, אולם בתחילה הוא כמו חופש משכר. רגש הכבוד מכביד על האדם, הוא חוסם אותו, וכל אחד בדרגתו, הניפוץ של הרגש הזה הוא כניפוץ חומות כלא.

לא במקרה בית המשפט בכל העולם הינו המקום בו נשמרת מערכת של כבוד, לבוש מכובד, סגנון דיבור, והפקדה קיצונית על כבוד העומדים בכס המשפט. בית המשפט אמור להיות הקוטב הקיצוני של ההפקרות. בית המשפט הוא המקום שאמור להציב גבולות ומחויבויות – ולכן שם חייבים להעצים את רגשות הכבוד.

כך גם על פי ההלכה, מלך שהוא הסמכות העליונה הוא גם בעל יחס של כבוד הכרחי במידה כזו שאין לו את הרשות למחול על כבודו והפרתו מחייבת ענישה חמורה. כל זאת מכיוון שאלו הם שני קצוות של המשוואה: כבוד = סמכות.

מואב - מ"ט שערי טומאה

המערכת של פעור היא העמדת דמות של אליל שלכאורה מחייבת כבוד, והתנהגות כלפיה באופן המביש ביותר, דווקא שם הוא משחרר את עצמו מכל מחויבות של כבוד - בכך משיג האדם את הרגשת השחרור = הפקרות, שנדמית לו לפי שעה כהרגשת החירות המוחלטת.

מי שיתבונן ביצר העוצמתי ביותר בדורנו הכולל בתוכו את הכל, ישים לב שמדובר ביצר לחופש מוחלט, לפריקת מחויבויות. ערכים בסיסיים כמו נישואין ומשפחה, ערכי מוסר וכבוד מינימליים בטלו עברו מן העולם והפכו למושגים ארכאיים, יש רק ערך אחד 'חופש הפרט', ותוך כדי שהוא מתלבש במחלצות דמוקרטיה וזכויות האדם הוא מיישם למעשה את הזכות לחיות כמו בהמה.

הצצה לרעיון הלבוש החרדי

הלבוש החרדי המלא הוא אחד הדברים הבלתי נתפסים בעיני הציבור הישראלי, במיוחד בימות הקיץ. צריך להבין שמקורו של הלבוש בצורות שונות של לבוש מכובד שהיה מקובל בארצות אירופה השונות, אבל הרעיון הוא המכובדות שבלבוש. הצורה הנכונה היא להתייחס ללבוש חרדי, לא רק כמדים של צבא (וגם זה מבט נכון) החליפות המחויטות בשחור על רקע לבן הינן כלבוש של עורכי דין ושופטים, כלבוש של אנשים הבאים מעולם של מחויבות ומכובדות. גם את הכובעים לא ייצרו באיטליה עבור חרדים ומאז שרק הם חובשים אותם וגם באירופה נטשו את כובע הלבד, נקלעו מפעלי הכובעים האירופאים לקשיים. מי שזוכר עוד יכול לשחזר את מנחם בגין בעל ההדר הז'בוטינסקאי מופיע במעמדים מכובדים עם כובע לבד שחור לראשו (כן, כזה של חרדים) וכמובן תמיד עם חליפה מחויטת.

השפה שלהם גם אחרת. לא קל להבין זאת על רקע הישראליות המחוספסת, אבל זו לפחות התפיסה הרעיונית של העניין.

הטור מעובד מדבריו של הרב מנחם יעקבזון, ראש ישיבת 'מאור יצחק' במושב חמד, ומתפרסם לעילוי נשמת מנחם בן יששכר ורחל בת מנשה ז"ל.