הכירו את נוי, שלא נותנת לכיסא הגלגלים לעצור אותה

נוי צברי מרחובות, בת 24 כיום, הפכה למשותקת בארבע גפיה כשהייתה רק בת 12. עד אז היתה רגילה, האחות הצעירה בבית. "משפחה ממוצעת, ההורים התגרשו כשהייתי בת שמונה, ומהרגע הזה התחלתי ממש לכעוס. הייתי ילדה לא מרוצה, אבל עם ביטחון גבוה והיו לי המון חברים", היא מספרת בשיחה שהעניקה ל-mynet.

התפנית חלה כשהייתה בת 12, כשהשתתפה במסיבת יום הולדת של חברה. המסיבה נערכה בבריכה, כשההורים לא היו בסביבה. "קפצתי קפיצת ראש ונתקעתי עם הראש בקרקעית של הבריכה. שברתי חולייה בצוואר, לא יכולתי להזיז שום חלק בגוף, ולא הרגשתי את הגוף", היא משחזרת.

את ההכרה היא לא איבדה, אך בשל חוסר היכולת לזוז החלה לטבוע. "כמה דקות טבעתי והייתי בטוחה שאני הולכת למות. לא הרגשתי את הגוף שלי, והבנתי מיד שאני משותקת".

חברה הבחינה במתרחש והציפה אותה מעלה. נוי הוצאה מהבריכה, אמה הגיעה למקום והיא הובהלה לבית החולים כשהיא מורדמת ומונשמת. בבית החולים נותחה נוי כדי להחליף את החוליה שנשברה.

"ההורים שאלו מתי אחזור ללכת. הרופא הסתכל עליהם ואמר להם שיגידו תודה אם אנשום בכוחות עצמי", היא מספרת. "הייתי עם טובוס שבועיים, ואז חודשיים בטיפול נמרץ, שם חזרה התחושה בידיים. סבלתי מכאבים קשים, ואמרו לי: 'יופי, זה מצוין', אבל אני לא יכולתי שסדין ייגע לי בגוף. אם היו עושים עליי 'פו' הייתי בוכה".

אחרי אשפוז ממושך של שנה בשיקום ילדים בתל השומר, חזרה נוי לביתה. "בהתחלה לא הסכמתי לשבת על כיסא גלגלים", היא מספרת. "לאט לאט הבנתי שאני צריכה לצאת איתו, וזה היה קשה. ההתמודדות שלי הייתה בעיקר דרך כעס. אמרתי שאין סיכוי שאני חוזרת לבית הספר".

"אחרי ארבע שנים הבנתי שאפשר להפסיק לכעוס", מתארת נוי את תהליך השיקום. "לא ויתרתי על החלום שלי ללכת, אבל הבנתי שזה לא יקרה מהר".

"לכולם יש משברים, וגם לי, אבל הרעיון הוא לקום ולהבין שיבואו עוד הרבה דברים טובים"

השינוי הגדול התרחש, לדבריה, כשפגשה מישהי שגם היא רתוקה לכיסא גלגלים. "היא בחורה אלופה, שאמרה לי משהו שגרם לי להחליט שאני משנה את הכל. היא אמרה שגם ככה אנחנו מושכות תשומת לב ומסתכלים עלינו ברחוב, אז בואי ניתן להם לראות משהו יפה".

מאותו רגע חזרה נוי לחיים, והחיוך לא סר משפתיה.

"אני בחורה רגילה שיושבת על כיסא גלגלים", מסכמת נוי את השיחה. "לא אלופה, לא מלכה. את יכולה לומר 'מעוררת השראה' כי לא רגילים לראות את זה", היא פונה למראיינת, "אבל אני רואה את זה כחיים רגילים לגמרי שמתנהלים בישיבה, חיים שמתגלגלים. אני לא המצאתי שום דבר חדש, אבל יש המון סיפורים אישיים שדרכם אני מצליחה להעביר את החוויה שלי מכיסא הגלגלים, ולהראות את זה מנקודת מבט אחרת".

מה המסר העיקרי שלך? "בעיקר שאפשר לצמוח משינויים שלא אנחנו בחרנו בהם. לא בחרתי את המצב הזה, אבל כן בחרתי לעשות ממנו הכי טוב שאני יכולה, והחוכמה היא בחיים לא ליפול. לכולם יש משברים, וגם לי, אבל הרעיון הוא לקום ולהבין שיבואו עוד הרבה דברים טובים, יבואו גם רעים וקשים, ועם הכל אפשר להתמודד, הכל זה עניין של נקודת מבט, לבחון איך אני בוחר להתמודד ולהגיב". מעוררת השראה כבר אמרנו?