אין לי יישוב הדעת ואינני מצליחה להתרכז בכלום! הטור של הרבנית חגית אמאייב

שאלה לרבנית: אני מרגישה שאין לי טיפת יישוב הדעת, ושהראש שלי נמצא במיליון מקומות במקביל, פשוט מחשבות שמקפצות מדבר לדבר בלי הפסקה. אני לא מצליחה להתרכז ולהתמקד במה שאני רוצה או צריכה לעשות, הולכת לאיבוד עם כל היסח דעת, ובקיצור – לא יכולה לחיות ככה יותר! השאלה היא אם באמת יש דרך להפסיק את הסחרחורת הזאת?!

* * *

שלום לך יקירתי האהובה,

אפתח בכך שאומר שאני מבינה כל כך לליבך... לעולם לא אשכח את התקופה בה חשתי שאני חיה בתוך קרוסלה, כשהבעיה הגדולה ביותר היא, שאותה קרוסלה מסחררת ממוקמת חזק בתוך הראש שלי. במצב שכזה העיניים מרצדות במהירות (גם בלי שנהיה מודעים לכך), הראש כואב, הגוף כבד, המערכת החיסונית חלשה ומערכת העצבים מתוחה ודרוכה, מה שמביא להתפרצויות זעם או לחילופין לתסכול פנימי עצום, ושיבוש כלל מערכות היחסים (עם הבעל, המשפחה, הילדים, העבודה וכו').

בעבר ניקרה בקודקודי השאלה הבאה: הרי ברור ופשוט שאף אדם לא רוצה לחיות בתוך מערבולת שכזאת... מתח, לחץ פיזור, עצבים ואנרגיות שליליות שכאלה. אז מדוע, אם כן, איננו מצליחים "לעשות סוויץ'" בראש ופשוט לחיות אחרת?

התשובה היא ש"לא פשוט להיות פשוט", אך זוהי גם כל מטרת שליחותנו בעולם.

נפש האדם היא המערכת המורכבת והמסועפת ביותר בבריאה כולה. אין מחשב בעולם שמתקרב במורכבותו ותחכומו, לתא הקטן ביותר בגופנו ובנשמתנו. משמעות הדברים היא שהקב"ה נתן לנו עשרות שנים (עד 120 שנה בע"ה), כדי שננצל אותן לעבודת עומק פנימית וחיצונית, אמיתית ומאומצת. שאם לא כן, נמצא עצמנו מסתחררים ומתבלבלים מכל אותם טבעים לא מתוקנים איתם ירדנו לעולם, ונמשכים אחר תאוות ו"שגעונות" כאלה ואחרים, שהם בדיוק נקודות התיקון שלנו.

כדי להגיע ליישוב הדעת, עלינו להבין תחילה מה היא דעת.

בצורה המופשטת ביותר הדעת היא ידיעה. ידיעת מה? ידיעת עצמי והעולם בו אני חיה.

ידיעת עצמי – מה נכון לי, מה לא נכון לי, מה הרגש שעולה בי בתוך כל סיטואציה בה אני מוצאת את עצמי, מה הם הגבולות שלי, מה עושה לי טוב כשאני לבד עם עצמי (בלי שום הסחי דעת של מכשירים אלקטרוניים כאלה ואחרים), מה אני באמת רוצה (במקום כל הסיפורים שאני מספרת לעצמי ולאחרים), מה אני באמת צריכה (צורך הוא קיומי ואי אפשר בלעדיו), מה הן נקודות התורפה שלי, מה אני רואה בעצמי, לאן אני שואפת להגיע וכו'.

ידיעת העולם בו אני חיה – מה אני עושה פה בעולם, מה היא מטרת חיי (הרי אין "סתם"), בשביל מה צריך לעבוד כל כך קשה, מה הם התנאים שמקשים עלי להתקדם ולהתפתח, מה הם הדברים ש"מניחים" את דעתי, מה קורה לי מול אנשים אחרים, מה הם הכלים והכוחות שנתונים בתוכי ובידי, מה הוא המסר שאני אמורה ללמוד מול כל מתרחש, מה הם הדברים שמסיחים את דעתי וכו'...

לצערי ולשמחתי, אין "הוקוס פוקוס" או נוסחת פלאים שפותרת את הבעיות כבמטה קסם. מה כן יש? יש עצירה יזומה מהמרוץ המטורף של החיים, התבוננות, הקשבה פנימית, נשימות עמוקות, החלטות טובות (שמתקבלות אחרי עוד ועוד טעויות ונפילות), קבלת המציאות (שהיא רצון ה'), התקדמות איטית והדרגתית בהתאם לתנאי השטח והיכולת (הקב"ה ברא את העולם בשישה ימים, אז למה לנו נדמה שצריך לסיים הכל פה ועכשיו?!), הסכמה להיות אנושיים ולא מושלמים (במקום לצפות מעצמנו להצליח בכל מכל כל), ועוד...

הסיבה מספר אחת לאווירה המתוחה והלא ממוקדת בה כולנו חיים, היא הקדמה הטכנולוגית, שמצד אחד קירבה אותנו לאנשים רבים ומגוונים מכל קצוות תבל, אך אליה וקוץ בה, שכן מאידך היא הרחיקה אותנו מעצמנו ומהקרובים לנו ביותר.   

האישה הממוצעת מנסה להיות גם אמא למופת, גם רעיה לתפארת, גם עובדת מסורה, גם פסיכולוגית המייעצת לחברותיה, גם מגשרת בין בני משפחתה, גם וגם וגם... וכאמור "תפסת מרובה – לא תפסת".

מניסיוני האישי, את רוב חיי חייתי בתחושה ובאמירה ש"אין לי זמן לנשום!". במבט לאחור אני יכולה לומר שזה פשוט נורא ואיום לחיות כך. זה הורס לנו את החיים, חד משמעית! זה מרחיק והורס את הנשיות, את הזוגיות, את האימהות, את הנפש, את מצב הרוח, את העשייה, את החיים...

כי מי יכול לחיות תחת מיליון זהויות שונות, ועוד לדמות בנפשו שהוא "מסוגל" או "אמור" לעשות הכל הכי טוב שרק אפשר, בלי לטעות, בלי להישבר, בלי למצמץ, בלי לנשום...

רק מקריאת הדברים אפשר לקבל כאב ראש, אז לחיות ככה??? אין סיכוי בעולם!

עלינו לקבל את העובדה שהמטרה שלנו היא להתקדם בצעדים קטנים, להודות שאי אפשר לחלוש על כל המשימות בבת אחת ולמלאן בהצלחה יתרה (כי כל דבר בא על חשבון דבר אחר), לקום אחרי כל נפילה, ליצור סדר עדיפויות נורמלי וניתן ליישום בכל יום ויום, לוותר על מה שלא באמת דחוף וחשוב, ולשחרר... לשחרר... ושוב לשחרר... לשחרר אחיזה מהשליטה ולתת לקב"ה לנהל את העולם (הוא עושה את זה הרבה יותר טוב מאיתנו!), לשחרר מהמחשבות ש"אני מסוגלת" להמשיך ולדחוף עצמי ולבצע עוד ועוד מטלות, כשכבר מזמן נגמרו לי הכוחות הרזרביים, ובעיקר לשחרר מהשוואת עצמי לאחרים, שאלו בעצם דמיונות שגורמים לי להסתכל על השכנה / החברה / הגיסה / החמות / הדודה, ולהרגיש רע עם עצמי כי היא כן ואני לא... והרי כל אחד קיבל כוחות ותיקונים שונים בעולם, אז מה שקשור לאחרים בהחלט לא קשור אלי. ואם כבר בהשוואות עסקינן, עלינו לזכור שאנחנו רואים רק את המעטה החיצוני המתעתע, כשהמתרחש בתוך כל בית שונה בתכלית השוני כלפי חוץ.

ובעניין זה שמעתי ממקור ראשון סיפור שאירע לפני שנים אחדות, אודות אישה שכולם ראו בה אישה ואם למופת: "מתוקתקת", ילדיה תמיד נראים יפים ומוצלחים, בית מבריק בכל שעות היום, הסירים תמיד על הגז, עבודת מידות מעוררת קנאה מול בעלה ובכלל, צדיקות גדולה וכו' וכו'... והפלא ופלא! בבוקר יום בהיר אחד היא פשוט קפצה הישר אל מותה, מחלון ביתה.

אסכם ואומר שהעבודה האמיתית שלנו היא למצוא בכל זמן ובכל מצב איזון בריא ונכון, וכך להתקדם בכל תחומי החיים בצעדים מדודים אך בטוחים. וכאמור, מכיוון שלרוב איננו יודעים לעשות זאת לבד, חשוב לקבל עזרה מגורם מקצועי שיעזור לנו לעשות סדר באנדרלמוסיה.

אני יכולה לומר שאין סיכוי שהייתי מגיעה למה שהגעתי, על אף כל התעודות המרשימות התלויות על קיר הקליניקה שלי, אם לא הייתי מוסרת נפש ודמים (כספים על ייעוץ מקצועי בכל תחום רלוונטי) כדי לעזור לעצמי להשליט סדר בראש, בנפש, בגוף, בזוגיות, בהורות, בעבודה ובכל שאר העניינים. ואין השקעה משתלמת ומבורכת מזו בעולם! אני את שלוות הנפש שלי קניתי בדם, יזע, דמעות וממון רב, וממליצה בחום לכולם לפעול בצורה דומה.

באהבה גדולה,

חגית אמאייב

חגית אמאייב הנה יועצת בכירה מטעם מחלקת שלום בית בהידברות. לפניות למחלקה - 073-222-1310 או במייל shimonb@htv.co.il

לרכישת הספר וקלפי הטיפול של הרבנית חגית אמאייב בהידברות שופס, לחצו כאן.