פייסבוק היא "מדינת האנשים המאושרים". וזה עלול להיות מתסכל

דימונה, ישראל, 1952. מסעודה יושבת בחצר ביתה, ובוררת אורז. בעלה חביב נכנס בדיוק הביתה, מעוד יום עבודה מפרך בסולל-בונה, והוא לא משער לעצמו עד כמה רעייתו טעונה. אחרי ששניהם סועדים את לבם בראש של לחם עם קציצות שנשארו משבת, מסעודה מטילה את הפצצה. "ראית את מכשיר הגזוז החדש של אחיינית שלי, סימי?", סנטה בבעלה. "מאיפה ראית?", תמה. "איפה אפשר לראות? בפייסבוק", ענתה. "ושלא לדבר על זה שעמרם בן שמחון לוקח את אשתו כל שנה לבית הבראה בזכרון יעקב. גם הם העלו תמונות משם עם מצלמת האגפא החדשה שקנו. עשו להם כבר 32 לייקים ו-5 שיתופים".

חביב טמן את ראשו בידיו. הוא הבין את אשתו. כשכל היום גולשים דרך הפייסבוק, קשה להתחמק מהקנאה. מסביב כולם לכאורה מאושרים, כולם יוצאים לבתי הבראה, כולם משיקים כוסות לחיים, בפוזת "החיים שלנו מימונה". כולם מעלים תמונות עם שן הזהב החדשה והאופנתית שהרכיבו. עזבו את זה שלסימי שקנתה מכשיר-גזוז נוצץ יש חיים קשים עם בעל אלים. עזבו את זה שעמרם בן שמחון נמצא בחובות כבדים ועומדים לסלק אותו מדירת העמידר שלו. כלפי חוץ, הכל מושלם אצלם, וזה גורם למסעודה להרגיש שהכל לא מושלם אצלה. כן, מה לעשות. ככה זה כשאתה דייר של קבע בפייסבוק – מדינת האנשים המאושרים.

* * *

רבות דובר ונאמר על פייסבוק. אין צורך בכלל לפרט את בעיותיה החמורות של הרשת החברתית בכל הנוגע לצניעות (כלומר פריצות), פרטיות (כלומר מציצנות כפייתית), כנות (כלומר זיוף של "חברים" לכאורה) וביטול זמן משווע. אבל בתקופה האחרונה אני ער לבעיה נוספת של הרשת החברתית – היא פשוט מכניסה את החברים בה לסרטים, לתחרות, לסטרס של "למי יש יותר", ובאופן כללי – למערבולת מיותרת בעליל של השוואות, תחרותיות חסרת-תוחלת ורצון להוכיח. זה לא חדש, אבל זה מתגבר. אוהו, עד כמה שזה מתגבר.

ברור שאלמנט השופוני היה קיים תמיד ברשת החברתית. אבל נראה שלאחרונה הוא כבר יצא משליטה ואיבד פרופורציות, יותר מתמיד. אני שומע על בני נוער שטסים לחו"ל כי "כולם בפייסבוק עושים את זה", מתיחויות בין בני זוג בגלל מותרות ש"לכולם בפייסבוק יש", ושאר מרעין בישין. יש גם מחקרים מוכחים על הקשר שבין רביצה בפייסבוק לבין דכאונות וחרדות, אבל זה כבר נושא למאמר אחר.

איך זה קורה? מצד אחד מציעה פייסבוק מציצנות. במחי הקלקה אפשר לראות כמה ילדים יש להוא שישבתם לידו בכיתה ג', ואיך נראה הסלון של השכן בבלוק ליד, שמעולם לא הייתם בביתו. וואו. אבל בד-בבד, במקביל למציצנות – נוצרת תוצאה שהיא תולדה הפוכה: ראוותנות. אנשים שהיומיום שלהם מר כמו ארבע כפיות קפה עם מלח במקום סוכר, מנסים לייצר מצג שווא של מצליחנות. כדי לחפות על הבעיות או על האפרוריות שבחייהם, או סתם כדי להוציא לאחרים את העיניים – הם ממהרים לעדכן את הרשת החברתית בכל צעד ושעל. יצאו למסעדה? שווה תמונה אקסקלוסיבית עם המנות. היו עם הילד בלונה פארק? חבל שכולם יפספסו ולא יידעו את הפרט החשוב. קנו סלון, רכב או פותחן בקבוקים חדש? בואו נוציא קצת את העיניים. שום פוסט אינו מקרי. שהרי אם לא היתה כוונה כלשהי, הפוסט לא היה רואה אור כלל.

(צילום: shutterstock)

עד לפני 5 שנים גם אני הייתי שבוי בכלי המשחית והמדומיין הזה. והיום אפשר להודות: לפני כל פוסט, הייתי חושב היטב איך אראה בעיני אחרים. מצד אחד ידעתי שהעורך ב"רייטינג" יראה את הפוסט, ואסור לי להפגין דוסיות-יתר. מצד שני, רציתי שגם חברים עממיים יבינו את השנינויות. רציתי גם להראות לחברים הנשכחים בתיכון שהנער-האפרפר-שהייתי הצליח בסופו של דבר, ומצד רביעי... טוב, הבנתם כבר את הרעיון. לא הייתי באמת אני. פשוט עמלתי על יצירת מסכה שתהיה מספיק מגניבה, מספיק מצליחנית ומספיק, ובכן, לא באמת אמיתית. דודו האמיתי לא באמת משתדל להרשים אנשים. לא מנסה לנקר עיניים. לא שואף להיראות ווינר. אבל דודו מהפייסבוק, לא נעים להודות, קצת יותר שאף לשם.

בפנים אפור, בחוץ וואו

אני זוכר אנשים שהכרתי במציאות – כן, הדבר הזה, מציאות – אנשים עם חיים קשים ואפרוריים, טרוטי עיניים, בזמן שהמשפחה מתפרקת והזוגיות מתפוררת – אבל בפייסבוק הם היו קינגים. ראו אותם נוסעים במכוניות פאר, יוצאים למסעדות נחשבות, עושים ערב עם חברים ומשתדלים להצטייר כאנשים שאוחזים בחיים מושלמים. אבל בפועל, ידעתי היטב באיזה בוץ הם נמצאים. ידעתי היטב שאין שום קשר בין הדמות האפרורית וקשת היום לבין המותג שנבנה בעמל רב בפייסבוק. בשלב מסוים כבר ברחתי משם בעור שיניי, ועל כך אני שמח עד היום. זה בערך לבחור בין מציצנות - להסתכל החוצה ולהתרוקן מבפנים - או להסתכל פנימה ולהתמלא ממה שיש לי. מה גם שפייסבוק הוא לא דרך התורה; הקב"ה רוצה שנהיה צנועים. לא להשוויץ במה שיש לנו (או במה שאין לנו...) מאידך, ומצד שני גם לא ללטוש עיניים כלפי כל העולם, ועל ידי כך לפתח קנאה או השוואה שקשה להתחמק ממנה.

אז אני עזבתי כל עוד נפשי בי. אבל מה קרה למי שנשאר שם?

תראו לי אדם אחד שרואה כל יומיים מישהו אחר מהחברים שלו – סליחה, מה"חברים" – טס ליעד אחר בחו"ל, ומצליח להישאר בארץ בשוויון נפש ובאהבה לארץ ישראל. תראו לי מישהו אחד שרואה שכל אחד מהחברים מציג משהו אחר – סלולרי חדש, בגד חדש, מתכון חדש – ולא רוצה גם. זה באמת לא נעים לחיות באשליה שלכולם יש (וזה הגיוני שמתוך 500 חברים, מדי יום יהיו לפחות כמה שיעשו משהו שווה) – ורק אתה חי בעולמך הפשוט, הבנאלי והמשמים. איך אמרו פעם? "אנחנו חיים בדור שזה לא באמת משנה איך החיים שלנו נראים - משנה רק איך הם נראים בפייסבוק...".

וכאן מתחיל מרוץ העכברים הזה, שגורם לנו להיות עבדים לתאוות, שגורם לנו לחשוב שכולם עושים ביג-טיים (חוץ מאיתנו, כמובן), שגורם לנו לחיות בסרט ובמקרים מסוימים אפילו להתמרמר על כך שאין לנו משכורת מספיק גבוהה, משפחה מספיק מושלמת או סתם מזל, כמו מיליוני ברי המזל בפייסבוק – מדינת האנשים המאושרים.

אז בלי או עם קשר לשאר תחלואי הפייסבוק, קחו בחשבון שמופעלת עליכם שטיפת מוח מהסוג שלאו דווקא לקחתם בחשבון. מדינת האנשים המאושרים לא קיימת באמת. היא קיימת רק בדמיונו של מי שגולש מדי יום בפייסבוק, מציץ, נפגע ומדמיין עד כמה כולם נהנים (מלבדו). מדינת האנשים המאושרים גורמת לנו לרוץ אחרי הכלום, לשקוע בתאוות (שהופכות למצרך כביכול קיומי ובסיסי, כי הרי "לכולם יש" ו"כולם טסים לחו"ל"), להוציא את העיניים אל מול אנשים שכביכול חיים את החיים האמיתיים (ותאמינו לי שעם רובם לא הייתם רוצים להתחלף), ובקיצור – לחיות בסרט. אז מי האיש החפץ חיים? זה שיתנתק ממדינת האנשים המאושרים-והמזויפים, ויעבור לחיות חיים של תוכן וסיפוק במדינת האנשים האמיתיים. והיא קיימת. תרימו את הראש מהסמארטפון – ופשוט תראו אותה.