כמה טוב שבאת הביתה

קשר נישואין הינו התחייבות הדדית בין בני-זוג לשֵהוּת האחד במחיצת השני, לעשיה משותפת, לסיפוק צרכים הדדיים ולהרחבת עולמו האנושי של בורא העולם. קשר זה מתבצע באמצעות אלפי פעולות הדדיות, ביניהן, גידול הילדים וחינוכם, פרנסת המשפחה, טיפול ואחזקת הבית והכנת המזון. אלה ועוד, הם פרטים רבים המעסיקים את בני-הזוג לאורך עשרות שנות הנישואין.

בין הפעולות שבני-הזוג אמורים לבצע, נמצאות פעולות שמקובל לעשותן אף בעיתות חולשה גופנית או רגשית. לעומתן, נוכל למצוא פעולות אחרות, שבני-זוג מרשים לעצמם להתעצל ולהתרפות בהן, ולבצען על פי מצב רוחם המשתנה.

לא מקובל שבעל יתקשר לרעייתו ממקום עבודתו ויודיע שהחליט לא להגיע הביתה למשך יום-יומיים, ולשאלת אשתו "מה קרה?" הוא ישיב: "סתם כך, לא מתחשק לי". וכן לא מצוי שאשה תאמר לבעלה: "למשך שבועיים לא אטפל בילדינו", ולשאלת הבעל: "שמא אינך חשה בטוב?" היא תשיב: "אני חשה מצוין, אלא סתם כך, לא מתחשק לי". תשובות כאלה, אם תאמרנה מפי בני-הזוג, תצבענה על בעיה קשה מאד המקננת בחיי המשפחה, ועל ערעור כל מערכת השותפות ביניהם.

לעומת זאת, בנושא הסיפוק הרגשי, אנו מגלים שמקובל להעניק את צרכי הרגש של הזולת רק אם לאדם האמור להעניק - אכן ´מתחשק´ לתת. יחד עם זאת, כל ירידה במצב הרוח של אחד מבני-הזוג מהווה עילה מספקת להשתחרר מהחובה להעניק רגשות.

הדבר מפתיע במיוחד, שהרי כאשר נשאל אדם: "מדוע אתה הולך לעבוד מחוץ לביתך?", תשובתו תהיה: "כיון שאני זקוק לכסף לרכוש בו מוצרים, ולפרנס את משפחתי". כשנוסיף לשאול אותו, האם במגמת היציאה לעבודה מעורב הצורך לקבל צרכים רגשיים ומחמאות, הוא ישיב בהחלטיות "לא".

מתברר שאף על פי שהסיבה היחידה ליציאה לעבודה היא בשביל להתפרנס, אם בכל זאת תחסר לו הערכה במקום עבודתו, או אם יסבור שעבודתו אינה חשובה, הוא יעשה מאמץ לעבור למפעל אחר. לעיתים הוא יעשה זאת אף ששכר העבודה במקום האחר נמוך משכרו שבמפעל הנוכחי. מסיבה זו יודעים מנהלי עבודה מיומנים ונבונים, שעליהם להעניק תארי כבוד ואחריות למירב העובדים. פלוני יקבל תואר "ראש צוות", אלמוני ישא את השם "סגן ראש הצוות", זה יכונה "אחראי על ...", או "ממונה על ..." וכדומה. כל זאת משום שהדבר החשוב לאדם יותר מכל הוא סיפוק רגשי וקבלת הערכה.

לעומת המגמה לצאת לעבודה על מנת להתפרנס ולקבל הערכה, אדם ניגש לנישואין במגמה אחת בלבד: למלא את הצורך שהטביע הקב"ה באישיותו לשהות עם אישיות קרובה. רצונו הוא להעניק לה את הצרכים הרגשיים להם היא זקוקה, ובנוסף, לקבל ממנה עידוד, תמיכה ויחס חם. כדי להשיג צרכים רגשיים אלו אדם מוכן להיכנס למסגרת המשפחתית, מתוך ידיעה שמסגרת זו תחייבהו להיות טרוד בפרנסה ולטפל בביתו ובילדיו. יחד עם זאת כל מאמץ כדאי לו בשביל לקבל את הסיפוק הרגשי הדרוש לו.

בנוסף, מניסיון רב במפגשים עם בני-זוג, מתגלה שכמעט כל בעיה הקיימת ביניהם נוצרת עקב אי-הענקת צרכים רגשיים, או אף אם לא נוצרת מכך, היא מחריפה כתוצאה מחסר זה. כלומר, בעיה כלכלית או רפואית שמשפחה נקלעת אליה, עשויה להקשות על הזוגיות, במידה ואין בה סיפוק רגשי קבוע. במקרה כזה הקשיים ירופפו את הקשר שבין השותפים לנישואין. לעומת זאת, במשפחה שיש בה נתינת יחס חיובי והבעת הערכה, הקשיים הופכים לסיבה המהדקת את הקשר הזוגי, ולהפיכת בני-הזוג ל´שותפי גורל´.

הצורך בסיפוק רגשי אינו דומה בעוצמתו לשאר צרכי האדם. מעיון מעמיק במקורות אנו למדים שקבלת הערכה היא הצורך החזק ביותר שיש לאדם. עוד אנו למדים מדברי חכמים, שמסגרת הסיוע הרגשי מתבצעת בשלשה מישורים: א. בממונו של אדם.        ב. בגופו. ג. בתמיכה ועידוד מילולי.

אנשים עושים רבות למען הזולת, אם בסיוע ממוני ואם בעזרה גופנית, אך במילות שבח הם מתקשים לסייע. מדוע?

נראה שהקושי נובע מן העובדה שדיבור של שבח וחיבה דורש מהנותן ל´מסור את נפשו´ לזולת, משום שאמירת מילות חיזוק ותמיכה, אינה פליטת אותיות פורחות באוויר, אלא הענקת הנפש מצד המדבר.

אמנם העני, כדי להחיות את בני משפחתו, מבקש כסף יותר ממחמאות, כיון שבעלי החנויות אינם מוכנים למכור לו את מוצריהם תמורת מחמאות, אך הדבר הדרוש לו מכל הוא סיפוק נפשי וחיזוקים רגשיים.

עני אינו חייב להיות דווקא בממון. עני יכול להיות גם אדם אמיד בעל נכסים, החסר דבר מה. עשיר הוא זה שיש בידו לתת לעני את מה שחסר לו. במסגרת המשפחה הדבר בא לידי ביטוי יותר מכל. האיש הוא העני של אשתו, שבידה, יותר מכולם, להעניק לו את התמיכה הרגשית לה הוא נצרך, וכן האשה היא הענייה של בעלה, שבידו יותר מכולם, להעניק לה את החום והתמיכה להם היא זקוקה.

האיש עמל קשות בעבודתו, אולם מלווה אותו הרגשה שמאמציו אינם עבור עצמו, אלא בעיקר עבור רעייתו ובני ביתו. האשה עמלה רבות בביתה, ולעיתים קרובות גם מחוצה לו, ומלווה אותה ההרגשה שהיא עושה זאת עבור בעלה ומשפחתה. למעשה, כל אחד משעבד את גופו וזמנו עבור בן-זוגו, אך בנתינת עידוד מילולי האחד לשנייה הם חוסכים, למרות שלכך הם זקוקים יותר מכל.

מעצור הנתינה הרגשית מנומק, לכאורה, בהסברים ערכיים: "זה לא אני", "איני מסוגל לומר את מה שאיני חושב עליו"," איני מסוגל לשקר לבן-זוגי", "מדוע אשבח את בן-זוגי בדברים שלהערכתי אינם מגיעים לו?", "כל מה שבן-זוגי עושה, עושה כל אדם נשוי, ואין מגיעה לו הערכה מיוחדת על כך", "אם צריך לשבח, מדוע הוא אינו משבח אותי?", ועוד.

אמנם במבט ראשון תגובות אלו נשמעות כצידוק הגיוני, אך למעשה הן אינן נובעות מחיפוש האמת, אלא מחוסר רצון ונכונות להעניק.

המחמאה, מעבר לתפקידה לספק צורך רגשי, מיועדת ליצור את הקשר החיובי בין בני-הזוג. לכשנשאל אדם: "מדוע אתה נשוי?" ותשובתו תהיה: "יש לנו ילדים משותפים, דירה משותפת, התרגלנו, החברה שאני חי בה אינה מתייחסת בחיוב לגירושין" - אולי השיב לשאלה מדוע אינו מתגרש, אך לא ענה לשאלה "מדוע אתה נשוי". בתשובתו הוא מספר, למעשה, על ´אזיקים´ הכובלים אותו לנישואין בדמותם של הילדים, הדירה, וכדומה. אדם זה אינו קשור לבן-זוגו בקשר חיובי וברצון להיות נשוי, אלא בחשש מן המצב השלילי הממתין לו בגירושין.

תפקיד המחמאה הוא לבטל הליך מצוי זה בין זוגות נשואים, ולהפוך את ה´אזיקים´ הכובלים לעבותות אהבה, אשר יקרבו ויקשרו את בני-הזוג היטב זה לזה. בורא העולם מצפה שמעבר לקשר הטכני בין בני-הזוג, הם גם יתקשרו בנפשם ויהפכו ל´נשמה אחת´, וזאת ניתן לעשות רק כאשר הם מגלים יחס חיובי וחם זה לזה.

מדרך הטבע - אדם נוטה להימצא בחברת אנשים האוהדים אותו. הוא חש רצון פנימי לנצל הזדמנויות לבקר בביתם ולשוחח עמם. אף הקשר ההדוק בין הבנים להוריהם מושפע במידה רבה מאהבת ההורים לבניהם. הבן חש שהוריו שמחים מאד בכל הצלחה שלו, עצובים עצב אמיתי בצערו ומחמיאים לו בכל עת שיזדמן להם. תהליך דומה עשוי להירקם בין בני-זוג: כאשר אדם חש שבן-זוגו מעריך אותו, הוא נקשר אליו יותר ויותר. ככל שבן-הזוג מצהיר על כך במילים ומרבה להחמיא, נעשה הקשר עמוק והדוק יותר.

בני-זוג מצפים זה מזה להערכת אישיותם, להסכמה עם מה שהם עושים ולהאזנה למה שמעיק עליהם. אמנם תקלות בנושאים הטכניים של המשפחה פוגמים בתפקודה, אולם חוסר השותפות הרגשית בין בני-הזוג, משמיט את הבסיס לקשר שביניהם ואף מביא למתח ודחייה.

כשאדם מתבונן על משפחתו, נראה לו שכאשר האווירה בבית טובה, נאמרות בו מילות שבח והוקרה. הוא סבור שמילות השבח הן תוצאה של הקורה בבית, אך האמת היא שיותר ממה שמילות השבח באות בעקבות האווירה הטובה, הן מביאות אותה, וזהו תפקידן.

תפקיד המחמאה אינו להשרות אוירה נעימה בבית בלבד, אלא לעודד את בן-הזוג בתפקודו בבית, וכן בנכונותו להשתנות ולהתאים את עצמו לבן-זוגו.

המחמאה, כעידוד, בולטת מאד כלפי ילד קטן. כאשר הוא עושה דבר מסויים, ואפילו הפעוט ביותר, אנו משבחים אותו באופן ספונטני, וכך מגדילים את עשייתו. לפעוט הזוחל אנו אומרים בהתלהבות: "אתה רץ"; כאשר הוא מביא חפץ קל, אנו אומרים לו שהצליח לשאת משא כבד מאד; כאשר הוא מספר באיזו כתה הוא לומד, אנו אומרים לו שהוא כבר גדול מאד.

הסיבה המביאה אותנו לומר לו זאת, היא הידיעה שמילים אלה מעודדות אותו ונותנות לו הרגשה טובה שהוא, וכל אדם, זקוקים לה. ברור לנו שאם נשבח אותו על פעולותיו, הוא ימשיך ויעשה דברים חיוביים. אין אנו חשים שלא בנוח כאשר אנו אומרים לו מילים שאינן אמיתיות, ואין אנחנו מרגישים שאנו ´מחניפים´ לו. הפעולה נראית לנו קדושה וטהורה, ואנו מרגישים שעשינו דבר גדול בכך שעודדנו אותו.

אין שום סיבה שעידוד דומה לא יינתן גם לבן-הזוג על כל פעולה שהוא עושה. כשם שהעידוד מניע ועוזר לילד הקטן, הוא יניע ויעזור גם למבוגר. כאשר יינתן עידוד זה, בן-הזוג יקבל כוחות לעשות יותר ויותר. בטוחני שרבים מהקוראים זוכרים מילות עידוד ושבח שנאמרו להם על ידי מורים, או אנשים בכירים, שבעקבותיהן הלך וגדל ביטחונם העצמי, והדבר הביא אותם לעשיית פעולות חיוביות, שהם עצמם לא האמינו שהם מסוגלים לעשותן.

בעל הרגיל להחמיא לרעייתו על פעולותיה ומעשיה, גורם בכך שרעייתו מגיעה למסקנה ש"עבור בעל כזה כדאי להתאמץ". כך גם הרעיה. אם תשבח את בעלה על פעולותיו וסיועו, היא תגרום לכך שבעלה יגיע למסקנה שכדאי לעשות ולהתאמץ להשלים את צרכיה של רעייתו. לעומת זאת, בני-זוג שאינם מחמיאים וסבורים שפעולותיו של בן-הזוג הן מובנות מאליהן, גורמים לכך שהרצון לעשות למען הזולת הולך ופוחת.

בפרק נוסף מחיי הנישואין יכולה המחמאה לתרום רבות, והוא הרצון הטבעי של כל אחד משותפי הנישואין שבן-זוגו יתנהג ויחשוב כמוהו, ושלא יצטרך להגיע עמו לוויכוח על כל דבר פעוט.

באחת ההזדמנויות התקשרה אלי אשת תלמיד בישיבתי ושאלה: "מדוע אינני מסוגלת לשכנע את בעלי בשום דבר?". שאלתיה, אם בעלה סבור שהיא מעריכה אותו. תשובתה הייתה שלילית: "הוא יודע שאינני מעריכה אותו." "האם את היית מסוגלת להשתכנע מאדם שאינו מעריך אותך"? שאלתיה. "ודאי שלא", השיבה. "אם-כן, הרי לך התשובה לשאלתך. אם אינך רגילה לשבח את בעלך, תחושתו היא שאינך מעריכה אותו, ולכן לא תצליחי לשכנע אותו ולשנות את דרכו, אפילו אם תשקיעי בכך מאמצים רבים ביותר."

לעומת זאת, אילו היו בני-זוג מעניקים זה לזה תחושת הערכה, היו מגלים שהם מסוגלים לשנות היבטים רבים בהתנהגותו של בן-הזוג.

דבר נוסף התורם לקושי בקשר הזוגי קיים כאשר יש לאחד מבני-הזוג תכונה ששותפו לנישואין היה רוצה לשנותה. במקרה כזה בן הזוג מעיר לשותפו הערות, ובוודאי שגם אינו מחמיא לו. המבקר מניח שבעקבות ההערות בן-הזוג אכן ישתנה, אולם אם יבחן מעט את מהלך חייו, יגיע במהירות למסקנה, שהסיכוי לקדם את הזולת באמצעות ביקורת הינו קלוש.

המעיר הערות נקלע למעגל קסמים: בבן-הזוג ישנם דברים שהוא רוצה לשנות, כתוצאה מכך הוא מעיר הערות, אך השינוי המיוחל איננו מתממש ובמקומו הסיכוי להשתנות נעשה קלוש יותר. ושוב חוזר חלילה. הדבר הנבון יותר הוא להתמקד בלשבח את הדברים החיוביים שבבן-הזוג. כתוצאה מכך מקבל המחמאות נעשה פתוח יותר לקבל הכוונה מהמחמיא, והסיכוי לשנות אותו יגדל עשרת מונים.          

כפי שצוין, יכולה המחמאה לעזור רבות בקבלת ביקורת ולתת פתח לזולת לשמוע את התוכחה ולהשתנות. היטיב להבהיר זאת השל"ה הקדוש בבארו פסוק בספר משלי (פרק ט´, ח´, "אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך". אל תאמר לאדם: "אתה לץ", מפני שהוא ישנא אותך ולא יאזין לך. אם ברצונך להוכיחו ולהחזירו למוטב, אמור לו "אתה חכם". בהשפעת המחמאה תהיה אזנו כרויה לשמוע את תוכחתך, ולבו יהיה פתוח להקשיב לדבריך.