קצת היסטוריה ועובדות: מי דרש בעבר להחזיר את המחיצה בכותל?

שנה וחצי של קרבות פוליטיים בין הממשלה, הרבנות הראשית וחברי הכנסת החרדיים הסתיימה בהכרזה על הקפאת מתווה הכותל. עכשיו מתחרים גורמים רבים על התודעה של הציבור. פרסומים שונים מראים תמונות מרחבת הכותל לאחר מלחמת ששת הימים או במקרים אחרים, בהן נראים ריקודים מעורבים של נערים ונערות. המטרה של המפרסמים היא להראות שכביכול, המנהג הרווח בכותל המערבי היה לשהות במקום ולהתפלל בו ללא מחיצות, ללא הפרדה בין גברים לנשים.

אך האם הדבר אכן כך? הבה נסקור את ההיסטוריה של הכותל המערבי.

התקופה העות'מאנית

ההיסטוריה מראה כי בתחילה, היהודים כלל לא התפללו ברחבת הכותל. הם התפללו סביב הר הבית, אך לא התמקדו בכותל המערבי דווקא. ר' עובדיה מברטנורא הוא הראשון אשר מתעד תפילה בכותל המערבי. יהודים רבים התמקדו בתפילה בכותל המערבי משום שהוא היה הקרוב ביותר לבתים שלהם. בהמשך התרחשה רעידת אדמה בירושלים (בשנת 1546). רעידת האדמה הובילה להתמוטטות של מבנים רבים בסמוך לכותל, מה שגם ליהודים להרחיב את התפילה בכותל המערבי דווקא. עם זאת, התפילה באותם זמנים לא נערכה ברחבת תפילה, אלא ברחוב אשר חיבר את שכונת המוגרבים אל אזור שער האשפות ואל המעבר להר הבית. הרחוב הצר והארוך שימש את היהודים לתפילה. בתחילה היו היהודים מגיעים אל הכותל כיחידים, לאחר שהתפללו במניין בבתי כנסיות אחרים. עם השנים התפתחו בכותל מניינים מקומיים, לעיתים חלקיים – כמו למשל לתפילות מוסף בלבד בשבתות ובחגים.

בתקופת השליטה העות'מאנית, ראו השלטונות עד כמה היהודים כמהים לתפילה בכותל. לכן הם החליטו לגבות "מס תפילה" מכל יהודי שהגיע להתפלל במקום. כאמור, רחבת תפילה לא היתה במקום כלל, ואפילו ספסלים היו חלום רחוק – במקום זאת, היהודים נאלצו להתמודד עם האשפה שהשליכו במקום שכניהם המוסלמים.

אולם מידי פעם הצליחו היהודים לערוך מסע של שתדלנות ולשחד את השכנים ואת השלטונות, ואז יכלו להכניס למקום ספסלים, וגם – מחיצה. ישנו תיעוד מצולם משנת תרס"ג, של התייר הבריטי הרברט ריקס, אשר מראה את המחיצה שהוקמה במקום. זמן מה לאחר מכן, החליטו השלטונות העות'מנים להתעמר עוד ביהודים. בעידוד של כמה ערבים מן האזור, אשר טענו כי השטח שייך להם, אסרו השלטונות על היהודים להציב במקום ספסלים, תאורה או מחיצות.

האיסור הזה הוביל לא מעט שתדלנים ונדיבים לנסות ולרכוש את הרחבה המדוברת, ואת הבתים שבשכונה הסמוכה, בה התגוררו אותם ערבים שניסו לפגוע במתפללים. בין השאר ניסו לקנות את השטח סר משה חיים מונטיפיורי, "הנדיב הידוע" הברון רוטשילד ב-1887, דוד ילין ב-1917, ועוד. אולם הניסיונות הללו לא צלחו, מסיבות כאלה ואחרות.

באותה תקופה היתה עליה גדולה של יהודים לארץ, כך שהיישוב היהודי שהיה בירושלים גדל מאד ואף הוכפל. יהודים רבים – דתיים וחילונים כאחד – הגיעו באותם ימים להתפלל בכותל. תיעוד מרגש של זלמן שז"ר, לימים שר החינוך ולאחר מכן נשיא המדינה, מדבר על הדמעות הנרגשות של יהודי כאשר הוא ניגש אל שריד בית מקדשנו.

תקופת השלטון הבריטי

אך אז החלו התעמרויות שונות ביהודים שניסו לעלות אל הכותל. בשנת תר"פ פגעו המוני מוסלמים, אשר היו בדרכם חזרה מן המסגדים שבהר הבית, ביהודים שהלכו אל הכותל. זמן לא רב לאחר מכן ניתן אישור של המושל הצבאי הבריטי לבצע תיקונים בכותל – ללא הסכמתם של הנציגים היהודיים. היישוב היהודי בירושלים מחה על כך נמרצות. באותה תקופה החלו גם המוסלמים לפרסם את סיפורי הקוראן, כאילו הכותל הוא מקום קדוש גם למוסלמים, משום שאליו קשר ה"נביא" מוחמד את אל-בוראק, הבהמה המעופפת שלו. סיפור זה הופץ על ידי צלאח א-דין, על מנת לחזק את הקשר בין ירושלים למוסלמים – על אף שאין לו אזכור בקוראן.

בשנת תרפ"ט, כאשר הגיע יום כיפור, החליטו היהודים להציב ברחבת הכותל מחיצה וספסלים, שיועדו למתפללים העייפים מן הצום. באמצע התפילה הופיע במקום קצין בריטי, והוציא את המחיצה. היישוב היהודי סער – ולא רק היהדות החרדית.

עזרת הגברים בכותל - מתוך ספר בהוצאת משרד הביטחון

העיתון "דאר היום", אשר נערך על ידי איתמר בן אב"י, תאר כיצד הגיע הקצין להוציא את המחיצה, וכיצד התבקש על ידי השמש להמתין עם הסרת המחיצה עד לסיום תפילת שמונה עשרה, שהמתפללים היו בעיצומה. הקצין סירב, ואף פקד על השוטרים שלו להכות ביהודים שבמקום. הוא שבר את המחיצה ואף פצע מספר מתפללים, וגם שתי מתפללות.

אותו עיתון המשיך בתיאור המקרה גם ביום שלמחרת, עם תיאור מדויק של האופן בו רמס הקצין את המחיצה, ושבו הוא ושוטריו הכו יהודים ונטלו את הכסאות עליהם ישבו.

גם העיתון "דבר", שהיה עיתון סוציאליסטי, תיאר את האירוע. העיתון אף ציין שהמחיצה לא נועדה להתסיס את השלטונות – אלא היתה קיימת במקום גם בזמן השלטון העות'מאני. העיתון דיווח כי המחיצה הועמדה גם בשני הימים של ראש השנה, ואיש לא הסיר אותה עד לאחר החג. ביום כיפור, כאמור, העמידו אותה שוב, אך הקצין החליט להתעמר ביהודים ולהסירה.

יהדות הארץ נזעקת

עסקני היישוב היהודי נזעקו בעקבות האירוע. המשורר ח"נ ביאליק פרסם מחאה גדולה על המאורע; ראש עיריית תל אביב, מאיר דיזינגוף, פנה אל הבריטים בדרישה לפטר את המושל של ירושלים; וגם ההיסטוריון יוסף קלוזנר פרסם "קול קורא" שדן בטענה של המוסלמים על קדושתו של הכותל גם בעבורם, בו טען כי יחסם של המוסלמים למקום אינו נראה כיחס למקום קדוש – שהלא הם משליכים בו אשפה וגללים. באותו קול קורא אמר קלוזנר כי השלטון העות'מאני התיר ליהודים להעמיד בכותל מחיצה וספסלים בזמני התפילה במקום, וכי המנהג הופסק כשנתיים לפני הכיבוש הבריטי, משום שמספר תושבים במקום התנגדו לכך, לאחר שלא קבלו "בקשיש".

עיריית תל אביב הכריזה על יום ביטול מלאכה לאות אבל על חילול הקודש בכותל. הסערה היתה גדולה, אם כן, לא רק בציבור הדתי והחרדי. הסיבה לכך היתה כי גם היהודים החילונים ראו בפעולה זו, של הסרת המחיצה, פגיעה בלאומיות היהודית. בניסיון להרגיע את הרוחות, אמנם, פרסם העיתונאי משה בילינסון בעיתון "דבר" טור אשר דבר על "הערכים האחרים" של תקומת העם היהודי בארץ ישראל, כמו עלייה, עבודה ואדמה. גם בן גוריון דיבר בישיבת הוועד הלאומי, וביקש ליצור יחסי שלום עם הערבים, ולא ליצור הסלמה של האירוע.

האירוע הזה היה הבסיס לפרסום של הספר הלבן של הכותל המערבי, בו נאסר על היהודים להציב במקום מחיצות וספסלים, וכן נאסר עליהם לתקוע בשופר ברחבת הכותל. צעירים ניסו, בעקבות האיסור הזה, להבריח שופרות לכותל, ובמקביל, כאשר היהודים התפללו במקום – הערבים ערכו פרובוקציות והפריעו לתפילה.

המשטרה הבריטית התייחסה באדישות לפגיעות ביהודים מצידם של הערבים, והדבר הוביל בכל זאת להסלמה של המצב. הפגנות נערכו באזור הכותל, הן מצד ארגון בית"ר והן מצידם של הערבים, עד לאירועים אשר ידועים כ"פרעות תרפ"ט", בהם פגעו המוני ערבים בצורה מאורגנת ביהודים  בכל שכונות ירושלים. הפרעות הסתיימו עם 133 הרוגים ביישוב היהודי, ועוד 339 פצועים – בנוסף לנזקי רכוש רבים.

מאורעות תרפ"ט הובילו לפרסום הספר הלבן של הלורד פאספילד, אשר הכה את היהודים בארץ ובעולם בתדהמה: הוא קבע כי יש להגביל את עליית היהודים לארץ, משום שהיא פוגעת באפשרויות התעסוקה של הערבים, וכן כי יש לאסור מכירה של קרקעות ליהודים, ועוד.

למה יש מחיצה?

מאז, ועד למלחמת ששת הימים, לא הוצבה עוד מחיצה בכותל. אך הסיבה, בניגוד למה שמנסים גורמים שונים להציג היום, לא היתה שהיהודים לא היו מעוניינים בכך – אלא שהבריטים מנעו זאת בכל מחיר. תמונות מן התקופה מראות, עם זאת, שעל אף היעדר המחיצה – התפילה בכותל מעולם לא היתה מעורבת, אלא גברים התפללו בצד אחד שלה, והנשים בצד אחר. הרב יצחק אביגדור אורנשטיין אף היה נעמד בין הגברים לנשים כאשר נערכו תפילות בכותל, על מנת לוודא שתהיה הפרדה במקום.

(צילום אילוסטרציה: פלאש 90)

לאחר מלחמת ששת הימים הפכה הרבנות הראשית לאחראית על רחבת הכותל, והיא זו שהעמידה במקום את המחיצה הקיימת עד היום. המחיצה הזו לא הפריעה לאיש. אנשים אשר התעקשו להתפלל במעורב, כמו קבוצות קונסרבטיביות קטנות שהגיעו לכותל, התפללו כך בחלק העליון של הרחבה – החלק שאינו משמש באופן רשמי כרחבת תפילה. לאחר מספר הפגנות שהתנהלו כנגד הקבוצות הללו, הן העבירו את המניין הקונסרבטיבי אל קשת רובינסון, שם הוא מתנהל עד היום.

הפתרון למי שרוצה להתפלל במעורב בכותל, אם כן, קיים זה שנים רבות. הדרישה של מתווה הכותל אינה על מנת למצוא פתרון – היא מוצגת על מנת לתת הכרה לרפורמים ולקונסרבטיבים. והדרך שבה מתנהל המאבק – הוא פשוט סילוף של ההיסטוריה.