"אבא יקר, אני מבטיחה לך שממחר כבר לא תהיה יותר לבד בחורבן שלך"

מחר, י"ז בתמוז, יעבור על פניי עוד יום שבו אתבונן בכאב שלך, הוא הכאב שלי, הארוך והמשתרך לאורך מסדרון הדורות.

מחר אבטיח לך שממחר הכל יהיה שונה.

שכבר לא אתמקד במה שחסר לי או בי, אלא אזכור אותך. את הכאב והגעגוע שלך, שנוצרו אחרי מאות שנות גלות.

מחר אבטיח לך שממחר כבר לא אתלונן על הבדידות שלי, וכבר לא אמאס בקירות ביתי שסוגרים עליי מכל צד ומוציאים את גזר דיני לאור בבושה שאין כדוגמתה.

מחר אבטיח לך שממחר אתענה ואצום לכבודך. שלא אכניס אל כלי נפשי – ליבי, עיניי ופי – מאכלות אסורות. שאתאפק ואעמוד בפיתויים הרבים שמציב העולם הזה לראווה בפניי.

מחר אבטיח לך שממחר אקדש את אוזניי ואשמע רק את מה שאתה באמת מנסה להשמיע בהן. רק את מה שבאמת יקרב אותי לתכלית האמיתית שלי.

מחר אבטיח לך שממחר אסלק את הצלם שנבוכדנצאר הרשע העמיד בתוך היכלי, תוך שהוא מבזה את כל מה שחשוב לך ולי.

מחר אבטיח לך שממחר ה'משה' שבי ימשה את כל השברים מלוחות הברית הראשונים, וביד אומן ירכיב אותם בשנית כדי שאני אזכה לחזור למעמד הנשגב ההוא בהר סיני, ואקבל מחדש את ציווייך.

מחר אבטיח לך שממחר כבר לא אהיה זרה כאן. בין המילים המובנות כל כך שלך, שאיכשהו מוצאות תמיד את הדרך להסתתר מעיניי. להרפות מידיי.

מחר אבטיח לך שממחר כבר אהיה בנאדם רוחני יותר, מועצם. כזה שכבר לא זקוק לזהב ולעגל, כדי להבין שהאושר האמיתי בכלל לא נמצא שם.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

מחר אבטיח לך שממחר אתקן את כל הפרצות שבחומת ירושלים (יראת שמיים שלימה) שלי, כדי שאף אדם, ולא משנה עם איזה צבא הוא יתקוף אותי – לא יצליח להיכנס פנימה. לא יצליח להטיל מצור על קודש הקודשים שבי.

מחר אבטיח לך שממחר אחפש את שאהבה נפשי בשווקים וברחובות, ולמרות שהמצור הביא לרעב גדול ולמחסור בבהמות – אביא לך אותן ממרחקים, כדי שתסכים לקבל את קורבן התמיד שלי. כדי שתסכים שאמשיך במנהגי הנושן מאז שהוקם המשכן, פעמיים ביום, להקריב אותן לכבודך. אחת למען העבר שלא מרפה ולא עוזב אותי, ואחת למען העתיד שאני מייחלת, משתוקקת ומתפללת עבורו – בשבילך וגם בשבילי. בשביל (דרך) שלך וגם בשביל (דרך) שלי.

מחר אבטיח לך שממחר כבר אף מצביא רומאי לא יוכל להפר את זכותי להיות, ולא יוכל לשרוף את הספרים המקודשים שבשביל לכתוב אותם – נשפך דם רב מתוכי, שזועק מדפי ההיסטוריה של העם שלי.

מחר אבטיח לך שממחר העיניים לא יוותרו יותר יבשות, נוכח הצרות של עם ישראל. נוכח הגלות הארוכה הזו. נוכח הכאב הבלתי נתפש שהלב של העם הזה כבר הספיק להכיל בתוכו...

מחר אבטיח לך שממחר אילחם על הדעת. אשתפר, ואשנה ואתקן ואנסה להבין, ואנסה להתרומם מעל לביצת הניסיונות הזו, שמאיימת להטביע אותי בתוכה לבלי תקווה.

מחר אבטיח לך שממחר – אתגלגל בשלג, אקפוץ יחפה על שדה קוצים, אהלך על גחלים לוהטות, אסטור על פניי ולא אניח לעצמי לרגע להמשיך ליפול בשינה המתוקה שבה ביליתי את חיי עד עכשיו. כי אני רוצה, אני באמת רוצה למצוא אותך. כאן. זמין, רואה, משגיח, אוהב, מקבל, מתקן, מנחה, שמח, מבין והכי הכי אתה, בעוצמות שאף אחד אחר לא יכול.

מחר אבטיח לך שממחר אהיה אחרת. אתקדש. אשתפר. אבין את הטעויות שעשיתי עד עכשיו, שגרמו לחילול שמך והרחיקו אותי מהתכלית שלשמה נבראתי.

מחר אבטיח לך שממחר יהפוך לב האבן ללב בשר, ללב מרגיש. ללב שיש בו כמיהה וכיסופים לימים אחרים שהיו כאן, פעם מזמן. לפני שכל מה שהספיקו עיניו לראות, קפא ועבר טרנספורמציה.

מחר אבטיח לך שממחר כבר לא תהיה לבד יותר בחורבן שלך.

אבל היום, אבא, כל מה שאני יכולה לעשות זה לבקש ממך שתיקח את החורבן שלי, כדי לבנות את התקומה שלך. אין לי דבר לתת לך מלבד שיברון לב, כאב, בדידות, וזיכרונות עמומים של מה שהיה פעם, של ימים אחרים ויפים הרבה יותר.

קח את כל השברים של לוחות הברית הראשונים שבי, שהפכו למילים פזורות הרבה... חלקן בעלות צורה ופנים, חלקן עלומות שם וזהות... חרוכות בשר וקרועות איברים. קח את המילים של הנשימה הזו, המילים שיש בהן לא רק אוויר כי אם גם משמעות. חשיבה. אהבה. והרבה הרבה תקווה לי"ח בתמוז - שהן גם אותיות ח"י שזה ההפך מקץ ומוות, וגם ה'יום שאחרי' הגלות. היום שבו יבוא משיח צדקנו, וייבנה שוב הבית שלך. הבית שלנו. הבית של השלימות האוניברסלית, שכול העולם מחכה לה.