חברות שלי, בכל בוקר אני עוטה על פני מסיכה צוחקת, כשבפנים הלב בוכה

חברות יקרות שלי. 

אני עדיין ילדה כמוכן. אז בבקשה, תפסיקו! תפסיקו לפגוע ולרכל, לנצל אותי עד הסוף, לשקר, ולהשלות שאנחנו באמת חברות.

איך תמכתי בכן לאורך כל הדרך?

שמחתי ועודדתי, בכיתי וצחקתי, תמיד הייתי זאת שהייתם צריכות.

אבל למה? למה אינכן יכולות להקשיב ולתמוך כפי שאני עושה בשבילכן?

"דברים משתנים", כך כולם תמיד אומרים לי, אבל זה קשה לי.

קשה לי להיות איתך, חברה יקרה, לאורך כל דרכך, ולתת גב לכל צעדייך, בזמן שאת עסוקה אך ורק בצרכים האישיים של עצמך, בלי לתת שום דבר לאחרים. 

לפעמים כל כך בא לי להגיד לכן: "נמאס לי להיות היחידה שמביעה רצון בקשר שלנו". נמאס לי שאתן באות פעם אחר פעם ומספרות לי את הצרות שלכן, אבל את שלי? מה פתאום. אסור להקשיב לי! למה? מה לא בסדר בי? אני שואלת...

מהילדה הכי מקובלת ומוקפת חברות הפכתי להיות הילדה הבודדה והעצובה שרציתן שאהיה.

בכל בוקר עוטה על פני מסיכה צוחקת, כשבפנים הלב בוכה בשקט.

אין דבר כואב יותר מחברות שעוזבות והולכות להן בשקט, בלי לשים לב מה הן משאירות מאחור.

למה? למה יש בשבילכן ואין אתכן...?

החזרתן לי את כל הזיכרונות שלנו ביחד כמו בסרט נע. הבהרתן בברור שכאן זה נגמר. שכחתן את החברות שנרקמה לה בתפרים דקים ומשורטטים למשך שנים.

פרמתן הכל.

כשאתן זקוקות לעזרה, אתן יודעות לבוא ולבקש ולדבר יפה. אבל אם לא – אין בינינו כלום.

לשבת באוטובוס בטיול פתאום לבד, לאחר שנים שאני מוקפת בכולם. 

כך, שבורה ורצוצה, שוב מגיעה הביתה, מנגבת את הדמעות, ומחייכת לכולם.

ועוד שורה מאיזה שיר. ועוד משפט מאיזה ספר.

תחזיקי מעמד, זה תכף ניגמר... 

זאת רק תקופה, היא תעבור. רק ככה אני מנחמת את עצמי.

בחושך-בחושך, כשזה רק אני והכרית, העיניים כבר אינן מחזיקות מעמד, ועולות על גדותיהן.

רק תחשבו כמה עוול. כמה כוחות. כמה נפילות. כמה עצב. כמה צער. כמה פגעתן בי.

"חברות שלי", אני צריכה אתכן עכשיו יותר מתמיד...

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.