הרב יצחק יוסף לפרשת פנחס: בין המצרים

שנים שנים

א. אנחנו נמצאים בימי בין המצרים, ימים אלה נקראים כך על שם הפסוק "כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים" (איכה א, ג). ובימים אלה יש כמה מנהגי אבלות על החורבן, לנו הספרדים יש רק שני דברים שנוהגים בהם מי"ז בתמוז: לא לברך שהחיינו, ולא לשמוע כלי נגינה. ושני דברים נוספים מראש חודש אב: לא לאכול בשר, ולא לישא אשה. ועוד שני דברים נוספים בשבוע שחל בו תשעה באב: לא לכבס ולהתרחץ, ולא להסתפר. וסימניך 'בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו, וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו, וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף' (ישעיה ו, ב)...

שהחיינו

ב. החל מי"ז בתמוז לא מברכים שהחיינו על פרי חדש או בגד חדש[1]. איך יאמר שהחיינו וקימנו והגיענו "לזמן הזה"? זה זמן של פורענות, שנחרב בו בית המקדש. המקור לדין זה הוא מדברי רבי יהודה החסיד בספר חסידים (סימן תתמ), הוא נפטר לפני 880 שנה, והיה רבם של האור זרוע והסמ"ג וספר התרומה. והוסיף בספר חסידים שיש שהיו מברכים שהחיינו בשבתות שבינתיים. ומשמע שלדעתו אין לברך שהחיינו גם בשבתות של בין המצרים. ולעומתו מהרא"י בעל תרומת הדשן (הובא לקט יושר עמ' קז) היה נוהג לברך שהחיינו, משום ש"מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה". וגם כמה אחרונים הלכו בעקבותיו, הטורי זהב (סימן תקנא ס"ק יז) התיר לברך שהחיינו בבין המצרים. וגם הגר"א (שם סעיף יז) כתב להתיר מעיקר הדין, ומביא ראיה מהגמרא ברכות (נט:): מת אביו והשאיר לו ירושה, מברך ברוך דיין האמת[2], ואחר כך מברך הטוב והמטיב על הירושה, ואם הוא יורש יחידי מברך שהחיינו. כלומר למרות שמתו מוטל לפניו והוא בשיא הצער, מברך שהחיינו. אם כן הוא הדין בבין המצרים יכול לברך שהחיינו. אבל יש לחלק, אצל האבל ה'זמן' - התאריך - אינו זמן פורענות, ולכן יכול לברך שהגיענו 'לזמן הזה', אבל בין המצרים הוא 'זמן' פורענות, ולכן לא טוב לברך שהגיענו ל'זמן' הזה.

פרי כן בגד לא

ג. להלכה אנחנו עושים כעין פשרה בין הדעות, על בגד חדש לא יברך גם בשבתות שלאחר ראש חדש אב, אולם על פרי חדש יכול לברך בכל השבתות של בין המצרים, כי אולי לא יזדמן לו אחר כך הפרי החדש. וגם משום עונג שבת, וכמו שהקילו חכמים בכמה דברים משום עונג שבת. בגמ' יבמות (צג.) מסופר על רבי ינאי שהאריס שלו היה מביא לו פירות בכל ערב שבת, ורבי ינאי היה מעשר את הפירות, ערב שבת אחד איחר האריס, ורבי ינאי עישר מהפירות שבביתו על הפירות שעתידים להגיע אליו, ושאל את רבי חייא אם עשה כהוגן, שהרי אין מפרישים שלא מן המוקף, והשיב לו שהדבר מותר משום עונג שבת. וכתב הרשב"א (שם) שהתורה התירה להפריש שלא מן המוקף בשביל עונג שבת. ומוכח מדבריו שעונג שבת דאורייתא. אבל הרמב"ם (פרק ל מהל' שבת ה"א) כתב: ארבעה דברים נאמרו בשבת, שנים מן התורה ושנים מדברי סופרים. מן התורה זכור ושמור, ומדברי סופרים כבוד ועונג. כבוד שבת אלו דברים שנעשים לפני שבת, כגון פריסת מפה יפה על השלחן, רחיצה, תספורת, לבישת בגדים מכובדים. ועונג שבת אלו דברים שנעשים בשבת עצמה, כגון אכילת תבשילים ופירות. משמע שעונג שבת זה דרבנן. אלא שהחתם סופר (שבת קיא.) כותב חידוש, שלדעת הרמב"ם עונג שבת דאורייתא מהלכה למשה מסיני, ורק מפני שאינו מפורש בתורה, קורא לו הרמב"ם "מדברי סופרים". מכל מקום דעת רוב הראשונים שעונג שבת דאורייתא. וכן נראה דעת התנא יונתן בן עוזיאל, בתרגומו על הפסוק (שמות לא, טז) "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת", "וינטרון בני ישראל ית שבתא למעבד תפנוקי שבתא". משמע גם כן שסובר עונג שבת דאורייתא. ולכן מותר לברך שהחיינו על פרי חדש בשבתות של בין המצרים משום עונג שבת.

מחוייבים לפשט ולא לקבלה

ד. אמנם דעת האר"י ז"ל (בשער הכוונות דף פט ע"ב) שאין לאכול פרי חדש אפילו בשבתות של בין המצרים, אבל בשו"ת יוסף אומץ (סי' נו) הביא שמהרח"ו - תלמידו של האר"י ז"ל - אכל פרי חדש בימי בין המצרים. ומכאן יש להשיב על מה שכתב בספר אחד שקבלנו הוראות האריז"ל בכל דבר ודבר, מאחר שהאר"י קיבל כל דבר מאליהו הנביא. אנחנו כתבנו ספר עין יצחק על "קבלת הוראות מרן", ואותו מחבר הוציא ספר על "קבלת הוראות האר"י", והוא טוען שמה שנאמר "לא בשמים היא", זה נאמר דוקא כשאליהו הנביא מתגלה בחלום, אבל להאר"י הוא התגלה בהקיץ, ומכיון שהגיע בגופו לא שייך לומר "לא בשמים היא". וכמו שרבינו הקדוש לאחר פטירתו היה מגיע כל ערב שבת לעשות קידוש לבני ביתו, וכמבואר בכתובות (קג. ובספר חסידים סימן אלף קכט). ואמנם יש כיוצא בזה בשו"ת רב פעלים (ח"ג חסו"י ס"ס ד), שהאר"י ז"ל זכה לגילוי אליהו פנים בפנים, אבל לומר שמשום כך אנחנו מחוייבים לכל הוראות האר"י, זה חידוש והמצאה. וכאמור, ראינו גם למהרח"ו שאכל פרי חדש בבין המצרים, שלא כדעת רבו האר"י. ובילקוט יוסף הלכות קידוש (סימן ערב, עמ' תשצג) הבאנו עוד כמה דברים שלא נהג כהאר"י. יש לנו כללים בהלכה, כשיש מחלוקת בין הפשט לקבלה הלכה כהפשט, ודברי הקבלה נועדו רק לשרידים אשר ה' קורא. כך כותבים רבי אליהו מזרחי (שו"ת הרא"ם סי' א) הרדב"ז (ח"א סי' לו, פ), מהר"י אלגאזי (בשלמי צבור דף נג ע"א), והחתם סופר (חאו"ח סי' נא). וכן היתה דעת החיד"א שהיה אדוק בקבלה, וכפי שמעיד בספר לקט הקציר (סימן לב סעיף כז), שבשנת תקס"ד פגש את מרן החיד"א בליוורנו ושאל אותו איך הוא נוהג לפסוק, והשיב לו שהוא פוסק כפי הפשט, ורק על עצמו הוא מחמיר כדעת האר"י. ובודאי שרבי אברהם כלפון - מחבר ספר לקט הקציר - נאמן בעדותו.

עונג או שמחה

ה. כאמור, בשבתות של בין המצרים אפשר לברך שהחיינו על פרי חדש, ויש בזה עונג שבת. בירושלמי (פ"ק דמגילה הלכה ד) מבואר שבשבת יש מצות שמחה גם כן, ולא רק עונג. וכן הוכיח בספר המנהיג (ריש הל' שבת דכ"ג ע"א) מדברי הספרי. אלא שבתלמוד בבלי (שבת קיח:) אמרו: במה מענג את השבת? בדגים גדולים וכו', ולא אמרו שצריך לאכול בשר ולשתות יין, ובפרט היום שהבשר יותר יקר מהעוף, מי שקשה לו די שיאכל עוף בשבת, אבל ביום טוב צריך להשתדל לאכול דוקא בשר. וכן כתבו התוס' (מועד קטן כג: ד"ה מאן דאמר) והרא"ש (בתוספותיו ברכות מט. ד"ה אי), וכך ההלכה, שבשבת יש מצות עונג דוקא, וכדברי התלמוד בבלי שהוא מאוחר יותר מהירושלמי והלכה כמותו.

בשמים יגלו לו

ו. יש סיפור ששמעתי לפני שלשים שנה בערך, הייתי בבית הדפוס להוציא לאור את הספרים, והיה שם אחד מראשי ישיבת נובהרדוק, ושאל אותי: אתה בנו של פלוני? תשמע סיפור לפני ארבעים שנה [היום כבר עברו שבעים שנה מאז שהתרחש הסיפור]. בערב יום הכפורים הלכו קבוצת רבנים לרב מבריסק - הגרי"ז סולבייצ'יק - לדבר עמו דברי תורה, והיתה להם קושיא, מי שבערב החג מת לו מת משבעה קרובים - אביו ואמו אחיו ואחותו בנו ובתו ואשתו - מיד לאחר ששפכו קצת עפר על הקבר זה נקרא סתימת הגולל, יושב שעה אחת, ואפילו כמה דקות, והרגל מוציאו מגזירת שבעה, והוא הדין גם בערב ראש השנה וערב יום הכפורים, שהם נחשבים רגל לענין זה. אבל שבת לא מפסיק אבלות שבעה, אלא נוהג בשבת אבלות בצנעה ולא בפרהסיא, אסור בת"ה, ואסור בתלמוד תורה, כי יכול ללמוד בדברים הרעים כמו בספר איוב, ולכן לא עולה לספר תורה, שהרי העולה צריך לקרוא בפיו, והוא אסור בקריאת התורה. בערב שבת לאחר קבלת שבת מחליף את בגדיו העליונים, לא את הלבנים הפנימיים, ומיד במוצאי שבת האבלות חוזרת. ואילו רגל מפסיק ומבטל לגמרי את האבלות. בשלמא אם נאמר שאין מצות שמחה בשבת, מובן החילוק בין חג לשבת, שהרגל שהוא שמחה של רבים מבטל אבלות של יחיד, אבל שבת שאין בו שמחה לא מבטל את האבלות. אבל לפי הירושלמי שגם בשבת יש מצות שמחה, מדוע אין השבת מבטלת את האבלות כמו הרגל? כמה שניסו לתרץ לא הצליחו. ממשיך אותו ראש ישיבה ומספר, אני יצאתי מבית הרב מבריסק והולך ברחוב ישעיהו - רחוב מקביל לשטראוס - וראיתי את מרן זצ"ל יורד עם ספר בידו, הכרתי את מרן, כי הוא חיבר את קונטרס יביע אומר על הוריות, ספר מלא בקיאות, היום עם 'אוצר החכמה' ו'פרוייקט השו"ת' גם ילד בגיל ארבע עשרה יכול להוציא ספר ליקוטי בתר ליקוטי... הלך למרן ושאל אותו, מיד מרן השיב לו: זה ירושלמי מפורש (במועד קטן פ"ג סוף הלכה ה): אפשר לשבעה בלא רגל, אבל אי אפשר לשבעה בלא שבת. כשקבעו חכמים דין 'שבעה' ידעו שיש שבת ואף על פי כן גזרו, אבל רגל לא מוכרח שיפול בשבעה, ואם אירע שהגיע חג באמצע השבעה הוא מבטל את השבעה. רצה לחזור ולומר לגרי"ז את התירוץ הזה, אבל לא נתנו לו להכנס אליו, ובליל כיפור בשעת אמירת כל נדרי יצאה נשמתו של הגרי"ז, כך שלא הספיק לומר לו בשם מרן את הירושלמי הזה. אמרתי לו: בשמים יגלו לו לגרי"ז...

כמה חשובה הבקיאות

ז. מכאן מוסר השכל כמה חשובה הבקיאות. בני תורה שלומדים את הסוגיא עם הראשונים והאחרונים, ילמדו גם ירושלמי, אמוראים חיברו את הירושלמי, כולם היו מחיי מתים, אם יש חכם שלא היה מחיה מתים, הוא נקרא בתלמוד: ההוא צורבא מרבנן. הירושלמי חשוב לא פחות מדברי הרשב"א והמאירי והפני יהושע. אם לא הירושלמי, לא היה תירוץ על הקושיא.

מרן בקי גם בירושלמי

ח. הבקיאות של מרן זצ"ל היתה מפליאה, כל רז לא אניס ליה. כשהיה רב ראשי לתל אביב, היה עמו רב אחר שאמר על מרן שאמנם הוא בקי בבבלי, אבל לא בירושלמי כמוהו. וראש המועצה דתית שם סיפר למרן שכך אמר עליו אותו רב, ומרן שתק. והנה הזדמנו שניהם לכנס רבנים בתל אביב בשנת תשכ"ח או תשכ"ט, ואותו רב התחיל לדבר: איתא בירושלמי במקום פלוני, מרן קטע את דבריו: סליחה, זה במקום אחר. המשיך ואמר עוד ציטוט בשם הירושלמי, ומרן מתקן אותו. כשסיים אותו רב את דבריו, אמר לזה שישב לידו: ראית, גם ירושלמי הוא יודע...

כל תשובה שבועיים

ט. הבקיאות מגיעה על ידי התמדה. יש שלא רוצים להתמיד, ולכן המציאו שיטה חדשה, לפסוק על פי סברות, וכך אינם צריכים לראות מה כתבו בספרי האחרונים. זה נובע מעצלות, עסוקים כל היום בטלפונים, ואין להם זמן לפתוח בספרי הפוסקים. מרן זצ"ל סיפר לי על תשובה אחת שכתב אותה במשך חודשיים! וכל תשובה שכתב היה לוקח לו שבועיים שלש בממוצע.

רק בפה מותר לנגן

י. החל מי"ז בתמוז אין לשמוע שירים מלווים בכלי נגינה. אמנם זה לא כתוב בשלחן ערוך, אבל המגן אברהם (סימן תקנא ס"ק י) הזהיר שלא לעשות ריקודים ומחולות בימים אלה. שהרי בשלשת השבועות הללו נכנסו אויבי ישראל לירושלים ונלחמו בעם ישראל, עד שהחריבו את בית המקדש בתשעה באב. ואם כן איך ישמע שירים בימי צער אלו?! ומכאן למד בשו"ת אגרות משה (ח"א סימן קסו) שהוא הדין שאין לשמוע כלי נגינה. כל סוגי השירים, גם שירה מזרחית במקאם ביאת שיגא או עג'ם, אם זה בליווי כלי שיר כמו עוּד וקנון אסור, כי זה מביא אותו לידי שמחה יתירה. אבל מותר לשיר בפה תוך כדי שלומד, וכמו שמצוי אצל בחורי ישיבות שלומדים ומנגנים, וכמו שנאמר על התורה "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (דברים לא, יט). וגם מרן היה נוהג לנגן בפה ניגונים מזרחיים בשעת הלימוד.

לא לזלזל בשבת

יא. כל שכן בשבת, מותר לשיר שירי שבת בפה. אבל כמובן לא ישמיע בשבת שירים בטייפ, גם אם רוצה להפעיל אותו מערב שבת על ידי שעון שבת, ובסעודה ישמע את 'חבושה' שר לו, או אם הוא אשכנזי ישמע 'קדצ'קה', אין לעשות כן, זה זלזול בשבת! כך כתבנו לפני 25 שנה בילקוט יוסף (שבת א' עמ' פו). ובזמנו קבלנו מכתב מהרב יהושע נויברט זצ"ל, שהיה גאון וצדיק, וטען לנו: תמיד אתם כותבים "קבלנו הוראות מרן", והלא מרן השלחן ערוך (סימן רנב סעיף ה) פוסק שלא חוששים להשמעת קול בשבת, ולכן מותר להפעיל מכונת כביסה מערב שבת אף על פי שהיא ממשיכה לפעול בשבת. זו מחלוקת רבה ורב יוסף, מרן והרמ"א, ומרן התיר. ואם כן מדוע לא תכתוב שמותר לשמוע שירים מהטייפ על ידי שעון שבת. עניתי לו: לא כתבנו שאסור לעשות כן, רק שיש להימנע מכך, כלומר מדין אורח חיים הלכות שבת הדבר מותר, אבל יש גם את 'הטור החמישי' בשלחן ערוך, ומכיון שזה נראה זלזול בשבת אין להתיר.

מקדש השבת או מקדש הכדור

יב. חכם אחד כתב, שאצלו בישיבה לא משתמשים בשעון שבת, והחשמל עובד כל השבת, והוא מקבל חשבון מנופח. האמת, שבישיבה בלאו הכי קשה להשתמש בשעון שבת, גם אצלי בישיבה אין שעון שבת, הבחורים לומדים כל הזמן, יש כאלה שנשארים עד מאוחר, ויש שקמים מוקדם, וצריכים תאורה ומזגנים, ולכן אין שעון שבת. אבל הוא טוען שאין להשתמש בשעון שבת מכיון שזה מביא לתקלה, כי רואים שהאור נדלק ונכבה אצלו. והוא מספר כמו משל על אחד שכיון את הטלוויזיא על ידי שעון שבת לראות משחק כדורגל, ובעודו מקדש על הכוס עיניו נעוצות במסך, וכשהגיע לסוף הקידוש, במקום 'מקדש השבת' אמר 'מקדש הכדור'... אלו גזרות חדשות אשר לא שערום אבותינו, בכל העולם משתמשים בשעון שבת, ואין לחוש שיחשבו עליו שהדליק וכיבה בשבת בידים. ובפרט שכתב הרא"ש (שבת פ"ב סי' טו) שאין כח לשום חכם בדורנו לגזור גזרות מדעתנו, גם אם הוא 'רב ראשי' או 'רב תוספות'...

הטור החמישי

יג. אבל להשמיע שירים על ידי שעון שבת, זו פרצה בשמירת השבת. הגאון רבי יוסף שאול נתנזון בחן פעם אברך להסמיך אותו להוראה, ולאחר שבחן אותו על כל הארבעה טורים - אורח חיים ויורה דעה ואבן העזר וחושן משפט - התפעל ממנו שיודע הכל, ונתן לו תעודת 'יורה יורה ידין ידין'. ואז שאל אותו: מה עם החלק החמישי בשלחן ערוך? התפלא הנבחן: אני לא מכיר חלק חמישי. אמר לו הרב נתנזון: זה השיקול דעת בדברים פרטיים שלא כתובים בשלחן ערוך, שצריך לעמוד בפרץ כדי שלא יפרצו גדר.

כפים בשינוי

יד. כששרים שירי שבת אסור לעשות כפים, או לתופף על השלחן, או ברגלים, או במזלג על בקבוק בירה לפי הקצב, אבל אם עושה כפים בשינוי, פעם כף אל כף ופעם גב היד על כף היד, מותר. הרמ"א (סימן שלט סעיף ג) כותב שהאשכנזים נוהגים להקל בזה, ולא מוחים בהם, משום מוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, או מפני שסומכים על כך שהיום לא בקיאים לתקן כלי שיר. אבל לדעת מרן אין להקל בזה.

ריקודים ומחולות

טו. וכן אסור לרקוד בשבת. בישיבות נוהגים שאם התארס חתן באמצע השבוע חוגגים לו ורוקדים לכבודו בשבת, אבל לספרדים אסור לרקוד בשבת. ומכל מקום כל האיסור דוקא בריקוד שמביא לשמחה ויש חשש שיתקן כלי שיר, כמו ריקוד 'הורה' או 'קדצ'קה', אבל אם זו הליכה בעלמא שלא מרימים את הרגלים מהרצפה מותר. רבי אלעזר בריזל מירושלים מחבר ספר 'כרכים המוקפים חומה' רצה להתיר לרקוד גם לספרדים ונתן לי את ספרו להראות למרן זצ"ל שיש להתיר לספרדים. לאחר שמרן עיין בספרו הוא הסכים לפשרה זו, שאם אינו מרים את הרגלים מותר.

ווקאלי

טז. כאמור, שירה בפה מותרת. והוא הדין מוזיקה ווקאלית, שעושים בפה קולות כמו של כלי שיר. כמה פעמים הזמינו אותי לבית הכנסת הגדול בשבת תשובה וכדומה, וראיתי איך הם עושים פרקי חזנות בנגינה ווקאלית יפה מאוד. אבל אין בזה שום איסור, כי אין לך אלא מה שאסרו חכמים.

בר מצוה ובת מצוה

יז. מותר להשמיע כלי נגינה בשמחת מצוה, כגון במסיבת בר מצוה ביום שנולד. לדוגמא, אם נולד בכ"ז תמוז, בליל כ"ז נעשה בר מצוה. יש טועים שחושבים שצריך להמתין לכ"ח תמוז שיהיה שלש עשרה שנה ויום אחד, אבל כבר בצאת הכוכבים של ליל כ"ז הוא בן שלש עשרה שנה ויום אחד. ומצוה לעשות סעודה לכבוד הבר מצוה. וכמו שכתב בים של שלמה (בבא קמא פרק ז' סימן לז), כיון שבאותו יום הוא מצווה ועושה. ולפי טעם זה הוא הדין גם בבת מצוה, שנחשב סעודת מצוה. ואמנם בשו"ת אגרות משה (חלק או"ח סימן קד) לא מצא חן בעיניו מה שעושים מסיבת בת מצוה. אבל בשו"ת יחוה דעת (ח"ב סי' כט) דחה את דבריו, ולכן מותר לעשות סעודת בר מצוה ובת מצוה בבין המצרים. וכל שכן שסעודת ברית מילה או פדיון הבן נחשבת סעודת מצוה. וכן מותר לעשות סעודת סיום מסכת עם כלי נגינה. אבל ברית יצחק וזבד הבת לא נחשבים כל כך לסעודת מצוה, ולכן לא יעשו כלי נגינה. האשכנזים מחמירים בכל זה, ולא משמיעים כלי שיר כלל, אבל אנחנו הספרדים מקילים בזה, ומתירים כלי נגינה בכל סעודת מצוה.

בשר

יח. מראש חודש אב אין לאכול בשר. אבל בראש חודש אב עצמו מותר לאכול בשר, וכל שכן בשבת שמותר לאכול בשר. אבל בסעודה רביעית אסור.

משנכנס אב ממעטים בשמחה

יט. משנכנס אב ממעטים בשמחה. ולכן אין נושאים נשים מראש חודש אב. והאשכנזים מחמירים מי"ז בתמוז. יש מפרשים בדרך הלצה, בחור רווק הוא שמח, "בחורים מנגינתם", אבל כשמתחתן ונעשה אבא הוא מטופל בילדים ואינו יכול לשמוח כל כך, ולכן אמרו משנכנס אב, כשנעשה אב, ממעטים בשמחה...

זה חליפתו זה תמורתו

כ. מרן זצ"ל היה רגיל לספר, שכאשר התמנה לרב ראשי לתל אביב, ראה שאין חתונות כלל בבין המצרים, גם לא לספרדים, ומצד שני ראה שעושים חתונות במוצאי שבת, והדבר גרם לפרצה גדולה בחומות השבת, כי החתן והכלה מגיעים מהבוקר להצטלם, וגם אולי בעל האולם מבשל במהלך השבת. מה עשה? קרא לכל בעלי האולמות, והושיב אותם בחדר ההמתנה ללשכה, שהיה חדר גדול, ואמר להם שהוא רוצה לבטל את החתונות במוצאי שבת, ובתמורה לכך יתן להם לעשות חתונות לספרדים בבין המצרים עד ראש חודש אב, וכן מל"ד בעומר עד חג השבועות. ונתן הוראה למחלקת הנישואין שירשו לכל הספרדים להתחתן לאחר י"ז בתמוז, ואם החתן אשכנזי ישלחו אותו למרן, ופעמים שיתיר לו, כגון אם הוא חילוני, ואין לו "תורת אמך". וכך הסכימו כולם להסדר זה. זה שלחן ערוך החמישי.

יהרג ואל יעבור

כא. בפרט אנשים מסורתיים או חילונים, אם לא נתיר להם להתחתן עכשיו, יגיעו לידי איסור נגיעה ויחוד, ולדעת הרמב"ם עובר על איסור דאורייתא, שהרי נאמר "לא תקרבו לגלות ערוה". וכתב הבית יוסף (יורה דעה סימן קצה) שלדעת הרמב"ם הרי זה בגדר יהרג ואל יעבור.

שבוע שחל בו

כב. השנה חל תשעה באב בשבת, והוא נדחה ליום ראשון. יש מחלוקת אם בשנה זו יש דין "שבוע שחל בו תשעה באב", הדבר תלוי אם נאמר שהתענית ביום ראשון היא תשלומין לשבת, אם כן שבוע שקודם הוא שבוע שחל בו תשעה באב. אבל אם נאמר שעקרו את התענית משבת ונקבע ביום ראשון, שהרי רובו של היכל נשרף בי' באב, ובתענית (כט.) אמר רבי יוחנן שהיה ראוי לקבוע את התענית בי' באב, ממילא אין לנו דין שבוע שחל בו. למעשה, האשכנזים מחמירים שיש דין שבוע שחל בו בשבוע שלפניו, ואנחנו תופסים להקל שאין דין שבוע שחל בו, ויכולים להסתפר כל השבוע, אלא שטוב שלא להתגלח ביום ששי ערב תשעה באב, כדי שבתשעה באב יהיו לו קצת זיפים, ולא יראה כחתן בין אבלים.

קטן שהגדיל בעשירי

כג. גם קטן שהגדיל ביום ראשון תלוי בחקירה הנ"ל, שדנים בה הגאון אבני נזר (סי' תכו) והמהרש"ם (ח"ג סי' שסו), אם זה תשלומין הוא פטור, ואם הוא נעקר ונקבע ביום ראשון הוא חייב. להלכה אם הוא בריא וחזק שיתענה, אבל אם הוא חלש הוא פטור מהתענית כמו כל קטן, רק שלא יאכל ממתקים כמו גלידה ומסטיק. אבל יכול לאכול שאר מאכלים חוץ מבשר, ולא חייב לאכול לחם ומים בלבד.

גם לא תענית שעות

כד. קטן צריך למנוע אותו מרחיצה וסיכה ונעילת הסנדל, ורק על אכילה ושתיה לא גזרו. ולא יחנכו אותו אפילו לתענית שעות, ולא כאותם ילדים שרוצים להשוויץ בפני חבריהם עד איזו שעה התענו. ורק בלילה לא יאכלו, שהרי כבר אכלו סעודה מפסקת, אבל מיד בבוקר יתן להם שוקו וחלב כהרגלם.

בעלי ברית בעשירי באב

כה. מילה שחלה בי' באב, האם בעלי ברית צריכים לצום? תלוי בחקירה הנ"ל, אם זה תשלומין הרי זה צום קל מבחינת החיוב שלו, ופטורים. אבל אם בשנה זו הוא נקבע לי' באב, יהיו חייבים. הטור (סי' תקנט) מביא בשם רבינו היעב"ץ הראשון שהיה בעל ברית בתשעה באב דחוי, וצם חצי יום כדי להשתתף בצער הצבור, ואחרי הברית אכל ושתה בתשעה באב. הגאון יעב"ץ האחרון (ח"ב סימן כג), במקום שיסייע את היעב"ץ הראשון, הוא דוחה אותו, ואוסר לסנדק והמוהל לאכול. כנראה הוא סובר שהצום נקבע דוקא ליום י' אב וממילא חיובו חזק, ואין לבעלי ברית לאכול בו. אבל מרן השלחן ערוך (סימן תקנט סעיף ט) פסק שמותר לבעלי ברית לאכול אחר חצות היום, וכדעת רבינו היעב"ץ הראשון. בדרך כלל כשמברכים על הכוס בתשעה באב נותנים ליולדת לשתות. בשנה זו יכול הסנדק או המוהל או אבי הבן לשתות. כמו כן בעלי הברית יבואו עם בגדי שבת לברית.