מטלטל את הלב: למה נתן הבחור לחבר שלו למות?

לפני שבועיים, במסגרת עבודתי בישיבות, ישבתי עם קבוצת בחורים בישיבה חסידית בירושלים.

לצדי ישב ראש הישיבה, שסיפר לבחורים על משהו שהתרחש לפני מספר שנים עם אחד מתושבי השכונה שהיה מוכר היטב לבחורים.

הלה, זכה רק לבן יחיד, יוסי נקרא לו, שבאותה תקופה היה בחור ישיבה מבוגר.

באחד הבקרים יצא האבא מהבית וגילה לתדהמתו שרכבו לא נמצא בחניה.

עודו המום מן הגניבה לאור הירח, עלה בדעתו לעלות הביתה ולבדוק פרט נוסף, ואז גילה שהמפתח הרזרבי נעלם אף הוא.

מחשבה טורדנית התגנבה למוחו, שמא יוסי יקירו, שלמד לאחרונה נהיגה, ידו במעל.

הוא הרים טלפון למשגיח התורן בישיבה ובקש לשוחח עם בנו. המשגיח לא הצליח לאתר את הבן בישיבה, וגם שמע מהחברים בפנימיה כי יוסי נעדר מהישיבה כבר מאמצע הלילה.

בתוך מספר דקות נפתח מסע החיפוש. לבו של האב הוביל אותו לכביש מעוגל ופתלתל לא הרחק מהבית.

הוא צדק.

לבו צנח כשהבחין בשברי רכבו המפוזרים בתוך הוואדי.

יוסי ז"ל נח שם מנוחת עולמים.

בתוך מספר שעות נחשף הסיפור המלא, שהצליח לזעזע אותי, כפי ששום דבר לא זעזע אותי לאחרונה.

באותו בוקר, חברו הקרוב של יוסי - מאיר, חילץ את עצמו מהמיטה בכוח, בשעה מאוחרת מאוד.

כשהבשורה הנוראה הגיעה לישיבה, כולם הפנו את עיניהם למאיר, שעמד וגמגם שברי מילים. ברור היה לכולם שמאיר יודע משהו שכל האחרים לא יודעים.

בתוך שעה קצרה התקיים בירור מעמיק, והתברר כי מאיר היה שותפו של יוסי בתכנון המסע, והיה שם יחד איתו בדרכו האחרונה.

בשעה ארבע לפנות בוקר, כך התברר, סטה הרכב מהכביש והידרדר לוואדי. הרכב ספג פגיעה קשה בצד הנהג, אך מאיר שישב בצד הימני הצליח להיחלץ מהרכב, לטפס במעלה הוואדי ולהגיע לכביש בריא ושלם.

מתוך פחדו הנורא שמא יתגלה חלקו האפל בפרשה, חזר מאיר רגלית לישיבה, נכנס בשקט למיטתו, וקיווה להעלים לנצח את חלקו בסיפור.

הדו"ח הרשמי של אנשי ההצלה סיפר את הסיפור המחריד של התאונה.

התברר, כי יוסי לא נפגע כלל בראשו או בלבו. הפגיעה היחידה היתה חתך גדול שנפער בבטנו, וע"פ ההערכה הרפואית ברור היה כי יוסי ז"ל היה עדיין בחיים במשך מספר שעות אחרי התאונה, בהן אפשר היה להציל אותו ולהשאיר אותו בארץ החיים, יחד עם אביו ואמו.

יוסי נפטר מאיבוד דם.

מדויק יותר: יוסי נפטר בגלל השתיקה של מאיר, חברו הטוב ביותר.

* * *

הבחורים שהשתתפו בסדנה, הכירו את החלק הראשון של הסיפור, של בחור הישיבה מהשכונה שנהרג לפני כמה שנים כשנהג ברכב אביו.

הם ידעו אפילו להוסיף שהאבא, ששיכל את בנו יחידו, חלה קשות שנתיים לאחר מכן ונפטר.

אך את החלק השני, על חלקו של מאיר חברו בסיפור, לא ידעו.

הם ישבו בהלם ועיכלו את משמעות הסיפור.

ואז שברתי את הדממה הכבדה, ושאלתי אותם שאלה פשוטה:

"מה לדעתכם היה גורם למאיר להתקשר מיד אחרי התאונה לאביו או למשגיח, לספר את הסיפור ולבקש עזרה דחופה?"

כלומר: מה ציפה מאיר לשמוע ולהרגיש מהסמכות שעליו, שהיה גורם לו לא לפחד והיה מביא אותו לספר, באותו רגע קריטי, על מה שקרה?

עברתי על פני שלושים בחורים, אחד אחד, ונדהמתי לשמוע את התשובות.

מתוך שלושים בחורים, עשרים וששה בחורים ענו תשובה דומה.

כל אחד בסגנונו. כל אחד במילים אחרות. אבל התשובה היתה אותה תשובה, עם משמעות אחת ויחידה:

"מאיר ציפה שלא יענישו אותו".

אתם קולטים?

מילוי הציפיה המינמלית של מאיר - הצורך שלו בתחושת הבטחון שיקבלו את הווידוי שלו, יבינו אותו, ולא יענישו אותו - זה מה שהיה יכול למנוע את מותו של יוסי, את מחלתו ומותו של אביו לאחר מכן, את צערה העמוק והבלתי-ניתן לניחום של האלמנה והאם השכולה, ואת העובדה המחרידה שלשלושה אנשים בעולם כבר לא יהיה דור המשך לעולם.

* * *

אתם מכירים אותי כמי שכותב לפעמים גם סיפורים שלא היו במציאות... ואולי אתם לא בטוחים באמיתות הסיפור הזה.

אז אני מרגיש חובה להצהיר בפניכם שהסיפור הזה אמיתי, במלואו.

הסדנה, הראש-ישיבה, הסיפור, ההיכרות של הבחורים עם הסיפור, והתגובות שלהם.

ומאז אותו מפגש אני מוצף במחשבות.

פתאום אני מבין עוד יותר עד כמה נמוכה הציפייה של הילדים שלנו מאיתנו, כהורים ומחנכים, ועל אף זאת, במקרים רבים הם לא מקבלים את המענה מצדנו.

לא תמיד הם מרגישים בטוחים שהציפיה שלהם מאיתנו תתממש, ובגלל זה יכול מאוד להיות שהם לא מספרים לנו המון דברים.

הם לא מספרים לנו כשהם עומדים מול ניסיון קשה.

הם לא מספרים לנו כשמשהו קורה להם, והם לא מבינים איך ולמה זה קורה להם.

הם לא מספרים לנו כשהם נפלו לחטא ולא יודעים איך להיחלץ ממנו.

הם לא מספרים לנו כשברגע חלש הם נגררו אחר חבר לא טוב, ועכשיו לא מצליחים להתפטר ממנו.

הם לא מספרים לנו כשמשהו רע מאוד קורה להם, בגלל שיש להם תחושת אשמה שאולי יש להם חלק בדבר הרע הזה שקורה להם.

ובכל פעם שהם מסתירים מאיתנו מידע חיוני כזה, משהו נוסף עלול 'למות' אצלם, ח"ו.

* * *

לאחר תשע עשרה שנים בהם אני עוסק בתחום החינוך, כר"מ בישיבה, כמנהל חיידר, וככותב מאמרים וסיפורים חינוכיים, אני יכול לומר בוודאות גדולה, שלפעמים, כל מה שצריך כדי לתת את הביטחון לילד שלך, זה לשדר לו את המסר הזה:

"ילדי יקירי,
מה שרק יהיה איתך, תמיד תרגיש חופשי לפנות אלי.
אני מבטיח לך בלי"נ, שאף פעם לא אאשים אותך.
תמיד אבין אותך, ותמיד אעניק לך את כל התמיכה שבעולם".

לא. הוא לא מצפה שתמיד נצדיק את המעשה שלו.

הוא גם לא חושב שבכל מצב שהוא, נסכים איתו.

אבל הוא כן מצפה בכל נפשו שאף פעם לא נהיה נגדו. שתמיד פשוט נהיה איתו!

תחושת הבטחון הזו עשויה לשנות לו את החיים, ולהעניק לו (ואולי גם לחבר שלו) את המתנה הגדולה ביותר של החיים.

כתובת המייל של כותב המאמר - shinyud10@gmail.com