הצופן – טיפה מן הים בהבנת העולם

בזמן התגלות הזוהר ופרסומו ברבים, בשנת ה' נ"ה לערך, היו שטענו כי רבי משה בן-ליאון שפרסמו, הוא זה שכתבו. בתקופה מאוחרת יותר, נכתבו מאמרים רבים נגד הזוהר על ידי ראשי תנועת ההשכלה באירופה אשר חיפשו כל דרך במגמה לעקור את יסודות האמונה היהודית בכלל. מיותר לציין שגדולי התורה במשך כל הדורות דחו בשתי ידיים כל טענה מסוג כזה.

בספר "קדמות ספר הזוהר" הגדיל לעשות רבי דוד לוריא (נולד בשנת תקנ"ח, היא השנה בה נפטר הגאון מוילנא. לרוב גדולתו בכל מקצועות התורה, ודרכי הקדושה והפרישות שנהג, אמרו עליו חכמי דורו: "עד שלא שקעה שמשו של הגר"א זרחה שמשו של הרד"ל". חיבר ביאורים על הש"ס, על סדר מועד בירושלמי, על התוספתות, על פרקי דרבי אליעזר, על ספר הזוהר, על המדרשים, שאלות ותשובות בהלכה, ועוד. את חיבורו "קדמות ספר הזוהר" החשיב מאד והורה למקורבו ר"ש לוריא להדפיסו לפני כל חיבוריו) אשר קיבץ את כל הטענות שנגד הזוהר והפריכן אחת לאחת. ראשית קיבץ עשרות מקומות מספרי רבי משה בן ליאון, בהם כתב רבי משה דברים העומדים בסתירה לדעת הזוהר. ואין זה סביר שמחבר ספר יסתור דעת עצמו בספר אחר. בנוסף ציין מקומות בהם רבי משה טעה בהבנת ספר הזוהר. מלבד זאת, מצטט הרב דוד לוריא מדברי חכמי ישראל שקדמו לרבי משה, דברים שמקורם בספר הזוהר. הרי שהזוהר קדם לרבי משה בן ליאון, והוא רק פרסמו ברבים. פרק שלם מקדיש הרד"ל לתשובות הגאונים בהם הובאו דברי קבלה רבים בשם הירושלמי, ומקורם בזוהר. הרד"ל מעלה סברה שהגאונים נהגו לכנות דברי קבלה אלו בשם "ירושלמי", כיון שנמסרו על ידי חכמי הקבלה שחיו בארץ ישראל. על הטענה שהזוהר כתוב בארמית בעוד שבתקופת התנאים השפה המקובלת היתה שפת המשנה - עברית, משיב הרד"ל שאדרבה, הרצון להצניע ולכסות את סודות הקבלה מהמון העם, היא שהביאה את מסדר הזוהר, רבי אבא, אשר היה תלמידו של רבי שמעון בר יוחאי, ובבלי במקורו, לכתוב את הזוהר בשפה הפחות ידועה בארץ ישראל, והסתומה יותר. וכנגד הטוענים כיצד מופיעים בספר הזוהר שמות חכמים מאוחרים שחיו לאחר רבי שמעון בר יוחאי בתקופת התלמוד, משיב הרד"ל כי עיקר הספר הוא דברי רשב"י אשר נכתבו על ידי תלמידו, אבל נוספו בו מאמרים מהדור שאחרי רשב"י, על ידי האמוראים, כאשר שם בעל המאמר צויין תמיד, להבדילו מדברי רשב"י עצמו (ומראש ישיבת המקובלים "השלום", הרב דוד בצרי שליט"א שמעתי דעה הסוברת שברוח הקודש נכתבו הדברים על שם העתיד, מעין המבואר בתלמוד ירושלמי שבהיותו בהר סיני ראה משה רבינו את חידושי התורה שאפילו תלמיד עתיד לומר לפני רבו בדורות הבאים). "תלמוד בבלי". "ספר התמונה". "אוצר החיים" מאת רבי יצחק דמן עכו. "מגן דוד", מאת רבי דוד בן זמרא. "פרדס רימונים", מאת רבי משה קורדובירו. "שערי גן עדן", מאת רבי יעקב קאפיל. "קול הרמז" מרבי משה זכות מדרש "תלפיות" מרבי אליהו מאיזמיר. ועוד ממחברי זמננו.

אולם חובה להדגיש כי ברור למחבר ללא צל צילו של ספק, שכל המובא בספר זה אינו אלא פחות במאד מאד מטיפה מן הים, ביחס לאוצר האדיר הטמון בסוד האותיות. שהרי כל המובא כאן אינו אלא מעט מן המעט, הן בכמות והן באיכות, מהכתוב בספרים שבידינו בנושא עמוק ורחב זה (והאמת אומר, שלא פעם נמנעתי בעוז מלכתוב כאן סודות מורכבים ונפלאים על אף יופיים ועוצמתם, משום החשש שלא כל מוח בשל כבר להכילם, יאירו האורות וישברו הכלים, ייעזב הלימוד בספר ויצא שכרינו בהפסדנו), וכל הספרים שבידינו אינם אלא מעט מן המעט מהסודות שהיו ידועים לאבותינו. שהרי "רבי עקיבא היה דורש על כל קוץ וקוץ [שבאותיות ובכתריהם] תילי תילים של הלכות", ולכן "משמת רבי עקיבא בטל כבוד תורה". ועוד העידו חז"ל ש"בהיות ישראל על אדמתם היו שונין שלוש מאות הלכות במגדל הפורח באוויר" - הלא היא האות ל' (הגבוהה בצורתה מכל האותיות, והיחידה מביניהן שהגייתה באמצעות הגבהת קצה הלשון), אשר נקראת כן על שם סודותיה.

ואפילו בהיותינו בגלות, החזיקו אבותינו בסודות צירופי האותיות, וכעדות חז"ל בתלמוד כי "רבא ברא גברא". כלומר, האמורא רבא, יצר אדם על-פי סוד האותיות שבספר יצירה, בהיותו בקי בצירופי האותיות על פי הטמון בכל אחת מהן, ובכוונת השמות הנעשים מצירופיהן. ורב חנינא ורב אושעיא היו עוסקים בכל יום שישי בספר יצירה ויוצרים עגל לסעודות השבת. ואם כך היתה חכמת התורה בידם לאחר צאתנו לגלות, כאשר זמן יקר הוקדש להתמודדות עם סבל הצרות הרבות, ולטרדות טורח הנדודים והמחיה בגולה, עד שעקב חוסר הזמן ויישוב הדעת להעברת כל סודות התורה והאותיות ושאר החכמות שהיו בידם לדור הבא, הלכו והשתכחו מאתנו חכמות רבות, ורק שרידים נותרו בידינו, מהחלקים העיקריים שנשמרו מתוך מאמץ לשמר ולהעביר את עיקרי התורה לדורות הבאים, ובעיקר את ההלכות המעשיות כדי שלא תישכח התורה ומצוותיה מישראל – על אחת כמה וכמה בהיות אבותינו בארצם טרם הגלות, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, כשזכו לעסוק בתורה בישוב הדעת, ללמוד ולקבל את סודותיה מארזי הלבנון ענקי התורה ושרפי קודש שחיו בימים ההם, הרי בודאי שככל שננסה לדמיין את היקף ועומק האבידה, לא נצליח להכיל מאומה בשכלנו, ולא נוכל לקבל שום מושג מההיקף ומהעומק שהיה ידוע להם. וכמו שכתב רבי טודרוס הלוי: "דואג ואחיתופל וכיוצא בהם מחכמי קדם, וכל שכן הנביאים, ידעו ויכלו לדרוש באותיות כמה וכמה תילי תילים של הלכות. כי קל וחומר בן בנו של קל וחומר הם הדברים. ומה אנו הטבועים ביוון המצולה בעול הגלות שמענו בו דבר, הקרובים לנביאים ולחכמים על אחת כמה וכמה". ועל זה ידוו כל הדוויים.

אמנם, כבר הורונו רבותינו כי "לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להפטר הימנה". ובזמנינו גדל דור חדש אשר אינו מודע לאוצרותיה הנפלאים של התורה שבידינו, ורבים מבני עמינו המחפשים רוחניות להרוות את צימאונה העז של נשמתם הטהורה אשר כוספת למזונה הרוחני, הולכים לרעות בשדות עמים זרים שחכמתם רחוקה כרחוק מזרח ממערב מיופי ועומק החכמה האלוהית שבידינו.

ומכיוון שכל משאת חיי היא להראות לאחי אהובי את יופיה של תורתנו ועומק רבדיה, לפיכך חובר ספר זה, להראות לכל מבקש ומחפש האמת, כי העוסק בתורת ישראל, ואפילו רק ברובד הפשט של האותיות העבריות, כבר לומד הוא את צופן הקיום הכולל בתוכו את כל סודות הבריאה ומדעי החיים:

את אופן התהוות היקום וסוד קיומו התמידי; את יסודות הפיזיקה וסוד הרוחניות הפנימית המניעה את חלקיקי האטום; את סוד שם האדם ואופני השפעתו על חייו; את יסודות תורת הנסתר, ואת דרכי ההשפעות העליונות; את כללי ההתנהגות הנכונה ביחסי אנוש, ואת הדרך לתיקון המידות ולעיצוב האישיות; את מהות ההפכים בבריאה אשר שילובם יוצר שלימות הרמונית, ואת המסלול אל האושר בחיים; את סוד הפרנסה והבריאות, וסוד האיזון הנכון בהנאות החיים; את דרכי הטהרה מן החטא והקירבה ל-ה' יתברך, ואת מעלת השמחה, הניגון והריקוד; את פשר השאיפה לנישואין ולילודה, ואת המפתח לחיי משפחה מאושרים; את הטמון בברכת-הכהנים, ואת צפונותיה של התפילה. ועוד פרטים רבים אשר כולם טמונים באותיות הרגילות ובאותיות הסופיות ובאותיות בעלות הכתרים שבתורת הבורא.

איתנה תקוות המחבר כי לימוד ספר זה יהווה לרבים שער כניסה אל רבדיה השונים של תורתנו הקדושה, בלימוד משנה ותלמוד, הלכה, מוסר וסתרי תורה. שכן המעמיק בסוד אותיותיה, אינו יכול שלא להתרגש ולהתפעל מיופיין, להתענג עד אין קץ ממתיקותן, ולהתרפק באהבה על העולמות הקסומים הנפתחים לפניו. או אז כוסף הוא לבוראו, שואף לדעת את כל חלקי תורתו, ומתחבר בגעגועי אהבה ובשמחה למצוות תורתו - מתוך רגשי ענוות חן לפניו, בהבינו עד כמה דלה חכמתנו אל מול החכמה האלוהית, המתגלית בתורתו.

לרכישת הספר "הצופן" של הרב זמיר כהן, כנסו להידברות שופס.