שתי האחיות כמעט ואבדו לעם ישראל: סיפור מרטיט על הצלה כפולה

סיפור מרטיט וארוך, הממחיש עד כמה יהודי אינו יכול לחזות את השפעותיו הברוכות של כל מעשה טוב שהוא עושה: אפרים גרינברג הגיע לאושוויץ עם אשתו ושני ילדיו, משפחה חסידת בעלז שהוגלתה עם יהודי אירופה ברכבות המוות לאושוויץ.

ההלם שאחז את המשפחה הצעירה היה מצמית. מי היה מאמין שיש בעולם כזה רוע? אפרים, שנשא עמו דברי ערך וסכומי כסף, נתן את אשר לו כשוחד לכמה מרצחים להצלת חיי אשתו והילדים, שהגיעו לאחר מסע עקלתון לעיר פסט בהונגריה, ושם הסתתרו ברחמי שמים עד תום ימי הזעם.

אפרים עצמו נותר באושוויץ ונערך, בתפילות בעיקר, לקרב על חייו. הוא נשבע לעצמו להיאבק כל עוד נשמה באפו, ואחז בשרידי האמונה בכל כוחו. והוא הצליח לשרוד. בהיפתח השערים מצא את עצמו מזה-רעב, שבור-לב, חולה-שחפת ובודד בבית-חולים בשבדיה שבסקנדינביה.

בשורה של חסדים גלויים הצליח אפרים לאתר את אשתו, ששמה את פעמיה לשבדיה. המשפחה התאחדה מחדש, שוב דמעות, אבל הפעם שונות מקצה לקצה מדמעות הפרידה על אדמת אושוויץ הארורה.

אפרים גרינברג התעשת מהר. הוא מצא להם קורת גג בפרבר שבדי, ומאחר והיה לו ידע ורקע בתחום השעונים, פתח חנות לתיקון שעונים. עד מהרה שִמעו, מומחיותו ויושרו הגיעו לכל העיר ולערים שכנות. הלקוחות צבאו על חנותו, הוא ראה ברכה, הכסף היה מצוי בכיסו.

אפרים ואשתו שהתבססו כלכלית פתחו את ליבם לניצולי השואה הרבים שהגיעו אף הם לשבדיה. בכל יום שישי היו נוסעים עם מאכלים ערבים ל'לידינגה'.

מפעל ההצלה למען בנות ישראל שהוקם בלידינגה

'לידינגה' היא עיירה קטנה סמוך לשטוקהולם, בירת שבדיה. בין אלפי הפליטים היהודים ששטפו את רחובות שבדיה היו עשרות בנות צעירות שאיבדו את כל משפחתן בימות המלחמה הנוראה. היו ארגונים נוצריים שאספו בנות כמותן מתוך רגשי חמלה, וניסו להשיב להן את צלם האנוש שנגזל ונסדק במחנות. היו גם ארגונים ציוניים ורפורמים שקלטו בנות יהודיות ניצולות, והקימו עבורן מעין קייטנות, כשהמגמה היתה להעלותן למדינת ישראל ההולכת ומוקמת. היו גויים רחמנים, בעיקר עריריים, שאמצו בנות. לניצולות האומללות לא היתה יכולת התנגדות.

שני אנשים נלחמו בגפם נגד הארגונים והגויים, וניסו להציל כמה שיותר בנות שלא יאבדו לעם ישראל: רבי בנימין זאב יעקבזון זצ"ל ורבי שלמה וולבה זצ"ל. הרב יעקבזון היה איש 'ועד ההצלה' ו'קרן התורה', שלפני השואה התמנה לרבה של קופנהגן. הרב וולבה, שלמד בקלם, ונתינותו הזרה חייבה את יציאתו משם, הגיע לזמן קצר לשבדיה. שניהם, כך הסתבר למפרע, היו שליחי ההשגחה להציל כמאה מבנות ישראל ע"י המוסד שהקימו בעיירה 'לידינגה'.

רופאת השיניים והשעון היקר

יום אחד נכנסה אישה הדורה לחנות השעונים של גרינברג. היא הוציאה מתיקה בהתרגשות ניכרת שעון גדול ועתיק. "אדוני הנכבד, תוכל לתקן לי את השעון הזה?" השען הפנה את מבטו אל השעון והשיב לה: "אחרי שאבדוק אוכל להשיב לך". "אתה מוכן לבדוק ולומר לי?" הוסיפה לשאול. "גם הבדיקה אורכת זמן. לפחות שעתיים. אם הגברת רוצה היא יכולה ללכת לעיסוקיה ולחזור בעוד שעתיים. אני מקווה שאז אוכל כבר לומר לך". הלקוחה הרהרה קמעה. "תראה", אמרה לאפרים גרינברג, "אני לא כל כך רוצה להשאיר את השעון ללא השגחה. אתה בטח מבין… זה שעון מאוד יקר". "אני מבין. את יכולה אם תרצי לשבת על כיסא ולחכות". הוא גרר כיסא מרובע ובו רצועות בד עבות לפינת החדר. היא חככה בדעתה והחליטה שראוי הוא מתקן השעונים לאמונהּ. "כמה זה יעלה לי?" הקשתה לסיום, "גם את זה קשה לי לומר לפני שאבדוק", השיב גרינברג. ניכר היה שאינה ששה להיפרד מכספה. אדון גרינברג הרגיע אותה: "על הבדיקה לא אטול תשלום".

אחרי שעתיים נכנסה האישה לחנות בצעדים קלים ובסקרנות בולטת: "נו, אתה חושב שתוכל לתקן את השעון?", הוא הפתיע אותה בחיוך: "זה כבר מתוקן"… לזה לא ציפתה. "כמה זה יעלה לי?", הוא נקב במחיר פעוט, עד שנאלצה לאחוז בדופן השולחן. הפעם מהפתעה לטובה. ולא שחס עליה או על כספה, אלא שהליקוי היה פעוט ותיקונו היה בנקל. מתקן שעונים הריהו כעוד כמה בעלי-מלאכה שעוסקים בדברים שלבעליהם אין יכולת לדעת כמה מאמץ וידע הושקע בתיקונם. אדון גרינברג יכול היה להמתין לבואה ולנקוב בסכום נאה, אלא דבק בפלך הישרוּת.

"תראה", אמרה לו, "איני אישה עשירה, אולם מתפרנסת בכבוד מקליניקה של רפואת שיניים…". אפרים גרינברג נדרך נוכח הקדמה זו. האם – חשב לעצמו – תנסה לא לשלם גם את הסכום הפעוט שביקש הימנה? הוא הקשיב בנימוס לדבריה. "אשלם עבור התיקון, אבל כיון שאני מאוד מעריכה את אצילותך ואת יושרך אני חפצה להשיב לך טובה תחת טובה". "אני שומע" השיב השען.

"אטפל לך בשיניים בחינם, גם את ההוצאות על חומרים שאשתמש בהם לא אקח ממך. אסדר לך 'פה חדש' ללא כל תשלום". הפעם היה תורו להיות מופתע. אפרים גרינברג צחק כפי שלא צחק מאז נלקח לגטו בהונגריה. ומשחייך חשף פה חף משיניים. אושוויץ הותירה את צלקותיה לא רק בנפשו כי -אם גם בגופו. רגל אחת תפקדה רק בחלקה, ופה שאין בו שיניים. הוא לא נצרך למחשבה ארוכה כדי להיעתר למחוותה של הרופאה.

"אספתי לביתי שתי ילדות יהודיות", אמרה הרופאה הנוצרית בגאווה. "זו הנקמה שלי בהיטלר"

באחת הפעמים, כשישב על כיסא הטיפולים וצפה בפיו הלובש צורה אנושית, שחה לו הרופאה תוך כדי טיפול בחניכיו כי אספה לביתה שתי ילדות יהודיות. היא אמרה זאת בגאווה רבה, כשהיא מצפה לשמוע דברי הערכה.

אפרים ניתר ממקומו מוכה הלם: "מה אמרת?" "אמרתי", השיבה הרופאה, "שאספתי לביתי שתי אחיות שמצאתי ברחוב". הגדולה, כך הוסיפה לספר בעיניים נוצצות, כבר בת 17 והקטנה בת 15. ילדות מתוקות. חכמות. אבל טובעות בים של עצבות וגעגוע, ואולי גם אימה. "אני עוד אהפוך אותן לעולצות ומאושרות".

גרינברג נותר עומד, סינר לצווארו, ומפיו נפלטה צווחה: "יהודיות? את בטוחה?" הרופאה היתה מבוהלת. מה רע חוללה? מדוע האיש השלו יצא מגדרו? והשיבה באווירה כאילו-נינוחה: "בוודאי יהודיות. מבית אולטרה-אורתודוכסי. מאזור מרמורוש שבהונגריה. הן היו באושוויץ. כל משפחתן נכחדה". אפרים רעד כולו: "מה הן עושות אצלך?" "מה פירוש?", השיבה, "אני מגדלת אותן, דואגת להן לחברה". היא, כך סיפרה לראשונה, חיה בגפה. ללא בעל. ללא ילדים. היא, יחסית, בעלת אפשרויות. לפיכך אספה לביתה את שתי הבנות כדי להעניק להן חיים חדשים ללא מחסור ודאגה.

"זה התגובה שלי למעשים הנתעבים של היטלר", אמרה בסיפוק, ולא הבינה למה מתקן השעונים נמנע מלהביע את הערכתו למעשה הנאצל. "כבר התחלתי", הוסיפה ואמרה כשהיא נרגשת, "את הליכי האימוץ החוקיים". עוד סיפרה שאת הגדולה מבין השתיים היא מתכננת להשיא לבן אחותה. בחור שאתו תחיה חיי-אושר חסרי-דאגה. היא תשכח את כל הסבל שעברה, בחור טוב וערכי שהולך לכנסיה כל יום ראשון.

"ואת כל זה את עושה כדי לכפר על מעשיו הנפשעים של היטלר"... גרינברג ניסה להישמע רגוע. "בהחלט", פסקה הגברת. "אז שתדעי" – אפרים הרים את קולו – "שאת עושה מה שעשה היטלר!" הרופאה היתה בהלם: "איך אתה מדבר אלי? זו התודה שלך?" וגרינברג השיב לה מדם לבו: "הבנות הללו יהודיות! את הולכת לחתן אותן עם נוצרי!" את עושה דבר ששורף את הנשמה של ההורים של הילדות הללו. את נוהגת בפשיעה כלפי שתי האחיות הקטנות", סיים גרינברג.

"אני?!" – הרופאה היתה על סף התמוטטות. אפרים גרינברג לא הרפה: "כן, בהחלט. הן וצאצאיהן כבר לא יהיו יהודים. את עושה מה שהיטלר עשה. אבל בדיוק. הוא רצה להכחיד את העם היהודי וזה מה שגם את עושה!" הרופאה פרצה בבכי שאי-אפשר היה לקטוע אותו. גם הוא בכה עמהּ.

אפרים התעשת ראשון: "אני יכול לפגוש את שתי הבנות?" "בוודאי" השיבה הרופאה. כאשר ראו שתי האחיות את האדם המזוקן חבוש הכיפה חלפה במוח שתיהן מחשבה זהה: האומנם נותרו יהודים בעולם? גופן החל לרעוד באופן מפחיד. האמא מיהרה לחבק אותן.

"אבא ציווה עלינו לשמור על יהדותנו"

"מודה אני לפניך" – אמר אפרים בהגיה חסידית. "מוֹידה אני לפוּנַייכי". הבנות פרצו בבכי קורע לב השיבו לעומתו: "מַילֶך חי וקַייוּם". היה זה בכי שהתפרץ אחרי חודשים רבים שאבו לבכות אלא שמעיין דמעתן יבש. היה זה בכי של שחרור לא רק מהצריף ומגדרות התיל, אלא גם מהחומות שסגרו בהן את עצמן. רופאת השיניים ומתקן השעונים סרו הצידה והמתינו שתשוב רוחן אליהן.

שתי הילדות ישבו בלב נסער שעה ארוכה עם "רבי אפרים" ושמעו ממנו את הקורה בעולם. הן היו צמאות לכל בדל מידע, ובעיקר אם נותרו בחיים יהודים מאזור מרמורוש. הוא כמובן לא יכול היה לומר להן הרבה, אולם ניסה ככל יכולתו להשיב את רוחן ולנסוך בהן תקווה. בין לבין רמז להן שמקומן לא בביתה של האישה הנוכרייה. הוא שמח לשמוע מהן תשובה ברורה: "מה השאלה? הלוא אבא ציווה אותנו לפני שנפרדנו לשמור על יהדותנו".

"מכאן ואילך אני אדאג לכן", הבטיח גרינברג. "אבל מה יהיה אתנו כעת?" שאלה האחות הגדולה. הוא סיפר להן על הניצולים הרבים, על האלפים שהגיעו לשבדיה, וכמובן על המוסד המופלא שהקימו הרב יעקבזון והרב וולבה בלידינגה. "אתן תגענה ללידינגה", אמר להן, "ותראו עוד 84 בנות כמותכן. בנות צנועות, מבתים חסידיים, שם מקומכן". הוא הבטיח להן שישתדל להסדיר את קליטתן במחנה מהר ככל האפשר.

רופאת השיניים האזינה לשיחה מסומרת ומשותקת. היא לא הבינה מילה וחצי מילה מהשפה בה שוחחו. באידיש. היא כן הבינה שאחת דתה להיפרד מחלומה ומשתי הבנות. לא עלה בדעתה למחות על כך. היה ברור לה, עם כל כאב הפרידה, שזה הדבר הנכון. אדון גרינברג צודק.

מתקן השעונים לא המתין לביקורו הקבוע ביום שישי, ומיהר לרב יעקבזון במחנה 'לידינגה' וגולל באוזניו את אירועי היום. הרב יעקבזון שלא היה לב אוהב כלבו, פתח זוג עיניים מיוסרות: "אתה יודע שאם אכניס עוד בת - המוסד כולו בסכנת סגירה". אפרים ידע. הוא היה חלק מהווי המקום כדי לדעת שהממשלה השבדית הגבילה את מספר החניכות שהמחנה רשאי לקבל. אפרים קימץ במילים ורק אמר: "אין ברירה!" "טוב", אמר הרב יעקבזון, "תביא אותן הכי מהר שאפשר". אבל, הוסיף, הן לא חניכות במחנה. הן אורחות שלי ומתגוררות עמי ועם אשתי. זה היה הפתרון מבחינתו, למגבלה על מספר הבנות שהותר לו לקלוט. כשיגיעו המפקחים הממשלתיים יאמר שהשתיים מתגוררות בביתו ולא נמנות על בנות המחנה.

שתי האחיות, ככל בנות 'לידינגה', עלו כעבור שנתיים לארץ-ישראל ובנו בתים של תורה. הרב יעקבזון השיא אותן, כמו את כל אחיותיהן מ'לידינגה', והיה 'שושבין' ו'עומד-מצד-הכלה' בנישואי שתי האחיות היתומות. הבת הקטנה יותר נישאה לאחיינו של הרב יעקבזון, בן אחיו. את הגדולה השיא לבנו-חביבו הלא הוא הגאון הרב משה יעקבזון זצ"ל, רבה הקודם של באר יעקב, ואביו של הגאון הרב אברהם יעקבזון, רבה הנוכחי של העיר. שתי אחיות שכמעט אבדו לעם ישראל ניצלו בזכות מעשה טוב של יהודי אחד ומסירות נפש מופלאה של עם ישראל איש לרעהו.

מאת הרב אברהם פוקס, באדיבות אתר 'דרשו'.