פרשת פנחס: לחיות מאביב לאביב, לא מסתיו לסתיו

לוח השנה העברי שונה מלוח השנה המקובל כיום בעולם המערבי. גם יום המנוחה היהודי – יום השבת, שונה מיום ה"שבתון" המקובל בעולם – יום ראשון.

במישור ההלכתי היומיומי, רגילים אנו לעובדה שהיום מתחיל מהלילה שלפניו. השבת נכנסת לעת ערב של יום שישי ומסתיימת בצאת הכוכבים של יום שבת, החגים מתחילים בלילה ומסתיימים בלילה, ואף בימי ספירת העומר אנו מונים בתפילת ערבית את מניין יום המחרת.

המקור לכך נלמד מספר בראשית, מסיפור בריאת העולם, בו נאמר בסיומו של כל יום: "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם..." (יום שני, יום שלישי וכו'). קודם כל כתוב "ויהי ערב", ואחר כך "ויהי בוקר".

ישנם מקומות בתורה שההיפך הוא הנכון: היום קודם ללילה, והלילה הולך אחר היום שלפניו. לדוגמא: במסגרת עבודת בית המקדש – היום קודם ללילה, והיממה פותחת בבוקר וממשיכה עד הבוקר שלמחרת (תלמוד, חולין פ"ג ע"א). לכן, ניתן להקטיר את הקרבנות גם בלילה שלאחר הקרבת הקרבן, ומותר לאכול את הקרבן גם בלילה שלאחר ההקרבה.

גם ביחס לעניינים שאינם הלכתיים, יכולים אנו לראות שפעמים התורה מקדימה את היום ללילה: למשל, בסיפור המבול נכתב: "וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה" (בראשית ז', י"ב). התורה מקדימה את היום ללילה, כלומר שתקופת ארבעים הימים הסתיימה עם סיום הלילה האחרון. לאחר המבול אלוקים הבטיח: "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ, זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית ח', כ"ב). קודם כל מוזכר יום ורק אחר כך לילה.

מקום נוסף: "וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה" (שמות כ"ד, י"ח). כלומר, התקופה שבה שהה משה על ההר, הסתיימה עם סיום הלילה האחרון, ולא עם סיום היום האחרון.

נמצאנו למדים, הגם שבדרך כלל היממה מתחילה מהלילה ומסתיימת בלילה, עדיין פעמים שהיממה מתחילה מהבוקר ומסתיימת בבוקר.

כמובן, יש למציאות זו משמעות עמוקה ומהותית שעלינו להבינה.

גם למעגל השנה יש שתי התחלות, וממילא שתי סיומות. כולנו יודעים שישנו חג "ראש השנה" – יום בריאת האדם, שחל בתקופת הסתיו – בתחילת חודש תשרי, אולם יחד עם זאת כולנו יודעים שמניין חודשי השנה היהודית מתחיל מחודש ניסן – בתחילת תקופת האביב – "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה", בעוד שחודש תשרי נקרא בתורה החודש השביעי.

מהי משמעות העניין?

פרשת פינחס כוללת בתוכה את פרשת חגי ישראל ומועדיו.

חגי ישראל לא נועדו רק לשמש כאות זיכרון למאורעות העבר ולמען שימור ההיסטוריה, אלא בעיקר עבור חיזוק העתיד והפחת רוח תקווה בעם, על ידי "ספיגה" של האורות הרוחניים המאירים בכל אחד מחגי ישראל, כל חג והסגולות המיוחדות לו.

היממה של בריאת העולם הגשמי – אותה מציאות זמן העוברת על האדם בין הוא רוצה ובין אם לאו, אכן מתחילה בלילה ומסתיימת בלילה. המציאות החומרית והגשמית שלאדם אין שום שליטה עליה, כאשר היא עומדת לבדה ללא תוכן רוחני, תחילתה וסופה בלילה. "לילה" הוא סימבוליקה לחיים חשוכים, רדודים, ארציים וחומריים. גם אם באמצע יש רגעים של זריחה ואור, בסופו של דבר הכל חוזר שוב אל הלילה. לעומת זאת, היום של בית המקדש מסמל את צורת החיים האחרת – חיים רוחניים. כשאדם מכניס את "מקדש השם" אל תוך חייו ואל תוך ביתו, כשאדם ניגש אל חיי היומיום מתוך קדושה, מתוך רוחניות, מתוך אמונה – אצלו היממה מתחילה ביום, וגם אם באמצע יש לילה, נפילות וקשיים, הוא יודע שתכף ומיד יזרח האור בשנית. הוא חי מאור לאור.

גם שנת הסתיו, המתחילה בתשרי ומסתיימת בתשרי, היא שנת הבריאה הגשמית שעניינה בעסקי העולם הזה, ואילו שנת האביב המתחילה בניסן ומסתיימת בניסן היא שנת היהדות, שנת הגאולה של ישראל, לפיה מונים את חיי היהודי שחי את חייו עם הקדוש ברוך הוא.

המניין הכפול הזה של הימים והשנים נועד כדי שנבין את טבענו הכפול, המתפצל בין גשמיות ארעית וחולפת, סגרירית וחשוכה, לבין רוחניות נצחית, אביבית ומוארת.

זו שאלת החיים – מהו הכיוון של הבריאה? מאור לאור או מחושך לחושך? מחורף לחורף או מאביב לאביב? 

"טול מתוך חייך את כל מה שמציין אותך כיהודי, טול מתוך חיי האנושות את כל מה שקיבלת מן היהדות ומה שמקרב אותך ליהדות, ותימנה את ימיך ואת ימי האנושות מלילה ללילה ומסתיו לסתיו. כל ההוויה תהיה סתווית, ללא פריחה, ללא לבלוב וללא שמש ואור. גם אם תזרח השמש על הגאווה הגשמית, סופה להיעלם בצללי הלילה, בדומה לאילן של החיים הגשמיים, הפורח בקיץ בכל הדרו ולאחר מכן באים עליו ימי הסתיו, ימי סופה וסגריר, והוא נותר חשוף ללא עלים ירוקים. הבא מן העפר סופו לעפר. הכל חולף ויורד לטמיון.

רוח היהדות מונה לפי האביב... כך נמצאנו למדים שאין דבר בחיים עובר ובטל לחלוטין, הכל נצחי ומלא רוח חיים מאת השם יתברך. גם טרדה, עבודה קשה, אבל וצער, נהפכים לשמחה ואושר. גם הרגע החולף והגרעין הנובט וצומח לזמן קצר בלבד, נתפסים על ידי רוח השם באדם, מהווים חלק של השלימות. כאן האושר פורח גם בחיים האפורים, והאביב מתחדש גם מתוך חשכת הסערה. מבוקר עד בוקר, מאביב עד אביב, כך חי ומונה היהודי.

זו כל בשורת הישועה" (הרב הירש).