במחשבה תחילה לפרשת פנחס: החפץ חיים מורה "שב בדלפק המשיכות"

"כמה זה עולה?".

"שלושים דולר", השיב העובד.

היהודי שעשה עסקים בסין הותיר את טליתו לניקוי יבש באמצעות שליח. כעת הוא מגיע לקחת את הטלית ונדהם מהמחיר. "שלושים דולר? למה מחיר כזה גבוה?".

הסיני מחייך באדיבות: "עשר דולר לניקוי הבגד, עשרים דולר לפתוח כל הקשרים"... 

***

דממה.

הטירוף נעצר. במעשה אחד של קנאות לשם שמים עצר פינחס את מחזה הזוועה שגרם למשה ואהרן לבכות יחד עם כל בני ישראל (סוף פרשת בלק, וברש"י שם). המעשה הזה היה קיצוני, נועד להרתעה חזקה והיה הכרח שלא יגונה.

בפרשתנו אומר הקב"ה למשה ששכרו של פינחס הוא "הנני נותן לו את בריתי שלום".

ויש להבין: לו היה מקבל פינחס תואר של קנאי לשם שמים, או של לוחם מלחמות השם, היינו יכולים להבין זאת יותר. אולם מעשהו היה היפך השלום – לכל הפחות בראייה שטחית. מדוע יש להעניק לו ברית "שלום"?

אחד מתלמידיו של רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, ה"חפץ חיים", הגיע ובפיו שאלה: משפחתו כבר גדלה, ומוטל עליו לפרנסם כפי שהתחייב בעת נישואיו. הוצעה לו עבודה בסניף בנק, ויש בידו לבחור אחת משתי אפשרויות שהיו קיימות בימים ההם בבנק – או לעבוד בדלפק המשיכה בו אנשים מושכים כספים מחשבונם, או בדלפק בו מפקידים המחאות.

שאלה שלכאורה אין בה הרבה שיקולים. הבנק אותו בנק, העובדים אותם עובדים, התנאים אותם תנאים. אבל התלמיד הגיע לשאול את רבו.

תשובתו של ה"חפץ חיים" הייתה מפליאה: דלפק המשיכות. ונימוקו עמו: יהודי צריך להתרגל להיות "נותן". כאשר ישב התלמיד בעבודתו בבנק וימסור לאנשים את כספם, הוא יקנה בכך מידה טובה בנפשו, להתרגל להיות מעניק. אולם אם ישב בדלפק ההמחאות בו אין מתעסקים במזומנים כלל, אלא רק בשטרות חוב, הרי שהוא אינו נותן מאומה ללקוח ומתרגל להיות "מקבל"...

ידועים הם דברי קדשו של רבינו חיים בן עטר, "אור החיים" הקדוש, לעניין הנאמר בעיר הנידחת "ונתן לך רחמים ורחמך", שכיון שנצטוו ישראל בעיר שרובה עובדי עבודה זרה, להרוג את אנשיה, את טפם, את בהמתם ולשרוף את כל הרכוש כליל באש – הרי שמעשה זה גורם בלבם לאכזריות.

לכן מבטיחה התורה הבטחה מיוחדת, שכנגד המעשים הללו שאמורים לעורר בטבע האדם אכזריות, יעניקו להם מן השמים רחמים "לבטל כח האכזריות שנולד בהם מכח המעשה".

בזמן המלחמה העולמית השנייה, יפן חברה לגרמניה במלחמתה כנגד ארצות הברית ובנות בריתה. לאחר המתקפה האכזרית של היפנים ב"פרל הארבור" על חיילי בעלות הברית, החליטו האמריקאים לשים קץ לטירוף והשליכו שתי פצצות אטומיות על הערים הגדולות הירושימה ונגסקי.

שתי פצצות אלו הכריעו את הכף. יפן הודיעה על כניעתה ולאט לאט נכנעו גם הגרמנים.

שני הטייסים שהשליכו את הפצצות הללו, איבדו לאחר זמן את שפיותם...

למרות ההיגיון שאמר שיש צורך להרוג כמות מסוימת של אנשים כדי להביא להפסקת הרג ושפך דם בעולם כולו, אף על פי שבמעשה הקטל שלהם הם סייעו לזרז את תהליך השלום, המחשבה על כך שידיהם גרמו לזוועה אנושית שכזו, שיבשה את דעתם לנצח.

את היסוד והעיקרון הזה מלמדת התורה במעשה פינחס: אין ספק שהיה צריך לנקוט בפעולה קיצונית מאוד כדי לזעזע את העם, כדי לגרום לחטא להיפסק וכדי להשיב חימה מעל בני עם קודש.

אולם מעשה כזה – אף שלא במודע – מחריב את הנפש. גורם לה לנזק בלתי נמנע.

לשם כך מודיע הקב"ה שפינחס, שעשה את מעשהו בלב טהור ובכוונה שלמה – לא יינזק כלל. הוא יקבל את ברית השלום, ובכך יושפע שלום ממרומים ויתקן את ההשפעה שהייתה למעשהו על נשמתו. זהו השכר הגדול ביותר.

* * *

מעשהו של פינחס היה קדוש וטהור, אך הוא הוצרך לקבל "ברית שלום". תלמידו של ה"חפץ חיים" לא העניק אגורה משלו ללקוחות, אולם במעשה הנתינה הוא קנה קניין של "נותן".

כאשר אנו עושים מעשים נחוצים, נזכור שעלינו לספוג את המחיר, גם עבור ה"ניקוי" וגם עבור "פתיחת הקשרים" שהוציאו את הבגד משימוש. אם אין ברירה אחרת, נזכור לכל הפחות "לקשור מחדש" את שנפרם, ולנסות לתקן את ההשפעה השלילית שספגנו, על מנת שנהיה טובים יותר. לחילופין, מעשים טובים משפיעים אף שלא במודע – לטוב.