כיצד נבחרים מנהיגי הדור בעם ישראל? לא בשיטת הפריימריז

עיון בפרשת השבוע הנוכחית מלמד כיצד נבחרים מנהיגי הדור בעם ישראל. בין היתר, עוסקת הפרשה במינוי מנהיג שימלא את מקומו של משה רבנו. משה מקבל בהכנעה את גזר הדין כי הוא לא יביא את העם אל הארץ ודאגתו הראשונה היא להמשך ההנהגה בדרך המיטבית למען העם. בתחילה הוא מציע כי בניו ימלאו את מקומו, וכפי שכתב רש"י (כ"ז ט"ז) על פי חז"ל 'כיון ששמע משה שאמר לו המקום תן נחלת צלפחד לבנותיו, אמר הגיע שעה שאתבע צרכי שיירשו בני את גדולתי. אמר לו הקדוש ברוך הוא לא כך עלתה במחשבה לפני, כדאי הוא יהושע ליטול שכר שמושו שלא מש מתוך האהל. וזהו שאמר שלמה (משלי כז, יח) נוצר תאנה יאכל פריה'.

יש להניח שמשה סבר שהם ראויים לכך, וגם ה' לא שלל את מועמדותם מטעמי אי התאמה. משה ביסס את מחשבתו הראשונית על ההלכה שבנים, ובנות בהעדר בנים – יורשים את אביהם, לאמור הם ממשיכים את מפעלו ותפקידו של האב המנוח בעולם. נראה גם שמשה סבר שיקל על העם לקבל את ההמשכיות הטבעית (העובדה שכך נהוג מימות עולם במנהיגות מלכותית, וכך גם בדרך כלל בחצרות חסידיות – נובעת כנראה מהרגש הטבעי לראות בבן 'ממשיך' והנכונות הציבורית לקבל את ההמשכיות הזו כרצף טבעי).

אולם הקדוש ברוך הוא מציע מועמד אחר, והדגש הוא בראש וראשונה על כך שהוא היה זה שליוה את משה במשך השנים, שימש אותו בשימוש חכמים והיה צמוד אליו לאורך כל הדרך, על כך אומרים חכמינו את הפסוק 'נוצר תאנה יאכל פריה'. הותק כאן - מלבד היותו כמובן בעל משקל בלמידת דרכי ההנהגה – נתפס גם כזכותו של מי שהשקיע – 'נוצר תאנה יאכל פריה'.

יתכן ששיקולים מסוג זה יכולים לבא בחשבון רק כשבורא עולם הוא הממנה, ואולי יש להם מקום גם במערכת אנושית, ודאי שאנו רואים כאן כיוון מה ההתייחסות לזכויות ולהשקעה, מה מעמדו של מי שהקדיש את חייו למערכת.

תכונות וקריטריונים

מעניין לראות מה הן התכונות המוגדרות בפרשה כמעלות מיוחדות במועמד להנהגת עם ישראל.

בפנייתו של משה אל הקב"ה נאמר התואר לבורא עולם 'אלקי הרוחות' תואר בלתי מצוי בתנ"ך ועל כך כותב רש"י 'למה נאמר? אמר לפניו רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו'.

תפקידו של המנהיג אינו רק ביחס לכלל האומה אלא גם ביחס לאיש הפרטי, האזרח הקטן. לטפל, לדאוג ולשאת בעול עם בעיותיו של היחיד, כפי שראינו במשה שהעם 'ניצב עליו מן הבוקר עד הערב', לשם כך הוא זקוק להבנה והכלה של מגוון הדעות והטיפוסים וכח וסבלנות לכולם. יחד עם זאת עליו להיות מנהיג בגבורה ובעוז, כדברי רש"י כאן על הפסוק 'אשר יוציאם ואשר יביאם' - 'לא כדרך מלכי האומות שיושבים בבתיהם ומשלחין את חיילותיהם למלחמה, אלא כמו שעשיתי אני שנלחמתי בסיחון ועוג, שנאמר (במדבר כא, לד) 'אל תירא אותו'. וכדרך שעשה יהושע, שנאמר (יהושע ה, יג) 'וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה וגו'. וכן בדוד הוא אומר (ש"א יח, טז) כי הוא יוצא ובא לפניהם, יוצא בראש ונכנס בראש'.

ואם מישהו סבור שלשם כך צריך (רק) גנרל נועז ולוחם אמיץ, מוסיף רש"י ומבאר את דברי הפסוק כך: 'אשר יוציאם ואשר יביאם' 'ואשר יוציאם – בזכיותיו, ואשר יביאם – בזכיותיו'. המנהיג הרוחני גדול הדור הוא גם יועץ ומכון ברמה האישית, גם מורה דרך ומביא את דבר ה' אל העם ומוליך אותם במסילת עבודת ה' – וגם האילן הגדול המצל בזכויותיו, כאמור בפרשת שלח: 'היש בה עץ אם אין' - האם יש בה צדיק המגן ומצל עליהם.

ירידת הדורות: פני משה כפני החמה, פני יהושע כלבנה

ואחרי כל מעלותיו של המנהיג החדש, חז"ל לא מעלימים כלל את השבר של העם לנוכח ירידת המדרגה שבין משה ליהושע, ועל כך אמרו זקנים שבדור 'פני משה כפני החמה ופני יהושע כפני לבנה'. אין זה רק הבדל בזיו הפנים שאצל משה הוא היה מקורי ואצל יהושע הוא היה מהודו של משה, זהו הבדל מהותי וקיצוני כהבדל שבין שמש וירח. כנראה משום כך נאמרו ליהושע בתחילת דרכו דברי חיזוק רבים כאמור בתנ"ך בספר יהושע פרק א' (עיין שם).

התורה לא מעלימה את המציאות, אדרבה בודאי במשך הדורות תהיינה תופעות כאלו לרוב ויש צורך להכין את העם וללמד את ההכרח להשלים עם ירידת הדורות המתבטאת גם במנהיגות - ומאידך את העובדה שהקריטריונים הבסיסיים לא משתנים גם אם הם במדרגה נמוכה יותר.

המסירות לכלל ולפרט, האחריות הבאה לידי ביטוי בצעידה בראש ובקריאת 'אחרי' שלא הומצאה בצה"ל אלא מוזכרת כבר כאן בדברי חז"ל, יחד עם צדקות וגדלות אישית ברמה היכולה להגן על הציבור – אלה הם דמויות ההוד של ההנהגה היהודית התורתית עד סוף כל הדורות.

אם יש הסוברים שאדם נטול אגו לא יכול להגיע למנהיגות, הרי שבמנהיגות תורתית אמתית זו דווקא הדמות האידיאלית, מעניינת במיוחד התופעה של דורנו בה גדולי תורה כמו הרב אלישיב המנוח ויבדל לחיים הרב שטיינמן מתחילים להנהיג את הציבור בגילאי תשעים, ומבליטים את העובדה שהנהגה רוחנית נמסרת משמים למי שראוי לכך, וככל שאדם בורח מן השררה דווקא אחריו היא רודפת.  

הטור מעובד מדבריו של הרב מנחם יעקבזון, ראש ישיבת 'מאור יצחק' במושב חמד, ומתפרסם לעילוי נשמת מנחם בן יששכר ורחל בת מנשה ז"ל.