מה קדם למה: העולם, או השפה?

בהגדרתם הפשוטה, השפה והכתב הם צורות תקשורת הייחודיות לאדם, באמצעות השמעת הברות וכתיבת סימנים, המשמשים למסירת מידע ולקבלתו.

לאור זאת רבים סבורים בטעות כי ככל השפות והכתבים האחרים, כך גם השפה והכתב העבריים בהם כתוב התנ"ך, ונקראים שפת וכתב לשון-הקודש, נועדו רק לתקשורת בין בני אדם.

לפי תפיסה זו, אין סיבה הכרחית לקרוא ל"אור" בשם "אור", ול"גשם" בשם "גשם". שמות אלו יכולים להתחלף ביניהם, אילו רק יסכמו בני האדם ביניהם אחרת מהמקובל. שכן יצירת כל מילה מאותיות שונות, כמו גם קביעת שמה וצורתה של כל אות, אינן אלא מוסכמות בין בני האדם. לא הרבה יודעים כי גישה זו, הנכונה ומותרת בכל השפות, מופרכת לחלוטין במה שנוגע לאותיות העבריות ולשפה העברית.

בפרשת הבריאה שבתורה מבואר שהשפה העברית היא השפה בה נברא העולם, וכפי שהרחבנו לעיל בפרק א'. הרי שעוד טרם הופעת האדם על פני האדמה, כבר היתה קיימת אותה שפת דיבור שנוצרה על ידי הבורא. נמצא ששפה זו, אינה שפה הסכמית שהסכימו בני האדם עליה, אלא שפה שקדמה לבריאת האדם.

ובספרי היסוד ביהדות, כגון התלמוד, ספר יצירה וספר הזוהר, מבואר שלא רק שפת הדיבור 'לשון-הקודש' אינה פרי הגיון אנושי, אלא גם צורת האותיות בהן שפה זו נכתבת, וגם שמה של כל אות אינם מקריים, אלא נוצרו ונקבעו על ידי הבורא על פי המהות וההארה הפנימית הגנוזה בכל אות, ובאותיות אלה נברא העולם. וכלשון הזוהר: "סוד הדבר, כאשר ברא הקדוש ברוך הוא את העולם, ברא אותו באותיות התורה. וכל אות ואות נכנסה לפניו [לבוחנה אם על ידה יברא העולם], עד שנכללו כולן באות ב' [שהיא כבַּיִת לכולן], וכל האותיות התגלגלו ונעמדו [נעו והצטרפו בצירופים שונים. וזהו רל"א [מאתיים ארבעים ואחת] צירופי פנים ואחור המבוארים בספר יצירה] לברוא את העולם".

הארת כל אות זורמת ופועלת בה בשלשה מסלולים, וכלשון ספר יצירה: "וברא את עולמו בסֵפֶר [בצורת כתיבתה, ככתיבה בסֵפֶר], בספר [מלשון מספר], ובספר [מלשון דיבור. אופן הגייתה]", כל אות ואות על פי שורשה במקום קדוש ונשגב. לכן, אומר הזוהר, שפה זו נקראת "לשון הקודש" – משום מקורה הקדוש. לשון הקודש

על השפה העברית שבה נכתבה תורת ה' אומר הזוהר: "לשון מההוא קודש דלעילא". ושם מבואר שפעולת הארת הדיבור בלשון הקודש באה בעוצמה בעת לימוד התורה: "מאן דלעי באורייתא, כמה אינון דאקרין לשון הקודש דמתחברין ואתערו אתערותא לההוא אתר דאקרי לשון הקודש – לשון מההוא קודש דלעילא. וכמה קדושות וקדישין מתערין מכל סטרא [מי שלומד תורה, גורם שכמה (כוחות רוחניים) שנקראים לשון הקודש מתחברים וגורמים התעוררות אל מקום השכינה הנקראת לשון הקודש, לשון מאותו קודש עליון. וכמה פעולות קדושות ומלאכים קדושים מתעוררים מכל צד (לפעול להוריד שפע לעולם), בשעת לימוד התורה]". עוד אומר הזוהר: "לשון הקודש, שכינתא מתחברא בהדיה [השכינה מתחברת בה]".

ויש מהראשונים שכתבו על דרך הפשט, שלפי שאין בה שמות ותיאורים לדברים מגונים נקראה לשון הקודש. וטעם נוסף, משום שבשפה זו ניתנו כתבי הקודש. ובמקום אחר מבאר הזוהר את הפסוק "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב", כי הכתוב מתייחס לייחודיות הכתב והשפה של עם ישראל. "לישראל יש כתב [אותיות] ולשון [שפה], שבכל אות יכולים להסתכל ולהתבונן בדיוקן וציור [של דרכי ההשפעות העליונות] כראוי. אבל בגויים לא קיימים סודות כאלה, משום שאין להם כתב ולשון [בעלי תוכן עצמאי] ואין להם במה להסתכל ולדעת כלום מאותיותיהם, שהרי 'הבל המה, מעשה תעתועים' ואין בהם שום סוד". היקף ועומק האותיות

כדי לעמוד ולו במעט על ההיקף והעומק האין סופי הקיים באותיות, נביא בזה מדברי ספר הזוהר אודות הסודות הטמונים בהן: "בא וראה. הדבר הראשון מתוך התורה שמלמדים את הילד, הוא האל"ף בי"ת. זהו [סוד האותיות] דבר שלא יכולים בני האדם להשיגו כראוי בשכלם, אפילו רק להעלות במחשבתם [עד כמה הוא גבוה ועמוק], וכל שכן להסבירו בפיהם. ואפילו מלאכים עליונים לא יכולים להשיג כל סודותיהם, לפי שהאותיות הן סוד השם הקדוש.

ואלף וארבע מאות וחמש רבבות של עולמות רוחניים, כולם תלויים בקוץ ה-י' העליונה שבאל"ף. ושבעים ושניים שמות קדושים [הם ע"ב שמות שבראשי תיבות הפסוקים 'ויסע' 'ויבא' 'ויט'] חקוקים על ידי אותיות רשומות, ובהם מתקיימים שמים וארץ, וכולם תלויים מקצה האות ו' [הצלע האלכסונית] שבאל"ף ועד הקצה האחר. ושבילים סתומים [סודיים. הם ל"ב שבילי החכמה] ונהרות עמוקים [הם חמישים שערי בינה] ועשר אמירות [שבהם נברא העולם], כל אלה יוצאים מקוץ התחתון שב-י' התחתונה שבקצה האל"ף.

מכאן והלאה התחילו שאר האורות להתפשט מהאל"ף לבי"ת ואין מספר לענייני החכמה שנחקקו באות ב' [שהיא בֵית כל האותיות האחרות, שכולן יצאו ממנה].

ולפי שיש סודות רבים כל כך באותיות, לכן התורה הכתובה בהן היא קיום כל העולמות, ונאמנות הכל, ועל ידי לימודה קושרים את הכל זה בזה [לקיימם]".

אגב דברי הזוהר כאן שחיבור האותיות בעת הדיבור בדברי תורה, אשר כתובה ברבבות אלפי אותיות הקודש, יוצר קישור וחיבור בין העולמות הרוחניים (וכן מבואר בזוהר המובא לעיל, שהלומד תורה גורם שכמה כוחות רוחניים הנקראים לשון הקודש מתחברים וגורמים התעוררות וכו'), כדאי לציין כאן את שהתברר במחקרי המוח כי כל מחשבה במילים יוצרת חיבורים (פיזיים!) בין תאי המוח האחראים על אותו עניין, באמצעות שליחת זרועות המקשרות בין תא לתא.    

בפרקים שלפנינו יובאו מקורות רבים לסודות הגנוזים בכל אות ואות, אך כאן נציג מעט מדבריהם של גדולי ישראל על חשיבות לשון הקודש, ועל ההבדל שבינה לבין שאר הלשונות.

הנה לשון ספר "הפרדס": "אין אותיות התורה הסכמיות. אמנם [אלא] מתייחסות בצורתן, אל פנימיות נשמתן. כי צורת האותיות וקוציהן ותגיהן וזייניהן, הם רומזים על רוחניות ידוע וספירות עליונות, וכל אות ואות יש לה צורה רוחנית [פנימיות רוחנית הקובעת את צורתה] ומאור נכבד אצול מעצם הספירות משתלשל ממדרגה למדרגה בדרך השתלשלות הספירות. והנה האות, היכל [ה]מכוון לרוחניות ההוא. ובהיות האדם מזכיר ומניע אות מהאותיות, בהכרח יתעורר הרוחניות ההוא. והבל הפה - ממנו יתהוו צורות קדושות יתעלו ויתקדשו בשורשם שהם שורש האצילות. ולא זה בלבד, אלא גם במציאות הכתיבה, שורה רוחניות על האותיות ההם".

וכעין זה כתב הרמ"ק ב"פרדס רימונים": "רבים חשבו היות האותיות האלה הסכמיות.

לרכישת הספר "הצופן" של הרב זמיר כהן, כנסו להידברות שופס.