שפה הסכמית ושפה מהותית: הייחודיות של לשון הקודש

בשפות השונות הנקראות ביהדות בשם: "שפות הסכמיות", כל מילה עשויה מצירוף אותיות היכולות להתחלף באותיות אחרות – אילו רק יסכימו בני האדם שצירוף אותיות זה יבטא את אותו עניין. מה שאין כן בשפה העברית בה האותיות המצטרפות למילה יוצרות את מהותה. אחת ההשלכות המרכזיות של יסוד נפלא זה היא, שהמבין את סודה של כל אות בעומק, יכול ליטול מילה בלתי מובנת, לפרקה ולהבינה על-פי משמעותה של כל אות מאותיותיה, כמבואר בפרקי ספר זה. מילים רבות אף מורכבות ממילים קצרות אחרות המתחברות זו בזו, ופענוחן מבאר את מהות המילה. למשל: במילה "עטלף", האות ע' מתחברת לאותיות: "לף" – "עלף", ולאותיות "טף" – "עטף", ולאות "ף" – "עף". הרי לנו תכונותיו של בעל חיים זה: עף, מתעטף בכנפיו, נראה מפוחד כמכסה עצמו להתגונן, כמו "וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף". וכהנה רבות (ביאורי שמות בעלי חיים ראה להלן בסוף פרק שם האדם, עמ' ~). תופעה זו ייחודית ללשון הקודש המהותית, ואין לה אח ורע בכל השפות ההסכמיות.

רוצה לומר, הסכימו החכמים לעשות סימניות מוצאות הדיבור. ונמצא לפי זה כי אין בין האותיות אלה לשאר סימני הגויים ללשונם בארצותיהם לגוייהם... ויעלה לפי זאת ההסכמה [ההבנה], שאין עיקר הכתב הנרשם ההוא אלא גילוי כוונת המדבר. כמו החכם הרופא הכותב חכמתו בספר הרפואה, שאין הכוונה שיהיה [עצם] הספר ההוא רפואה כלל, אלא כוונת ספרו לגלות דעתו או הנרצה אליו בעניין הרפואה, וכאשר יבין האדם עיקר החכמה הכתובה בספר, לא ישאר בספר ההוא תועלת כלל. וכן דעתם בענייני התורה". וראה שם את כל דבריו שדחה באריכות מכל וכל טעות זו, והביא את דברי הזוהר שאותיות התורה הן בבחינת לבוש לנשמה שבתוכן, ועל כך אמר דוד המלך בתהלים: "גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ".

והמקובל הקדמון רבי טודרוס אבולעפיא כתב בספרו "אוצר הכבוד": "דברים רבים, גדולים ונוראים וסודות נשגבים ונפלאים רמוזים ורשומים בצורת האותיות, מקובלים וידועים לחכמים ולנביאים מפה אל פה עד משה רבינו עליו השלום, אשרי מי שזכה לכך ואפילו להריח ריחם למרחוק".

ובביאורו למסכת מגילה מוסיף עוד וכותב: "בצורת האותיות נרמזו כמה סתרים במציאות - עליונים פנימיים שמשמשים לפני ולפנים, ואצילות שנאצלת בהם. בתגים נרמזו גם כן מציאות רוחניים עליונים חיצונים, וגם הנקודות שהם כנשמה לאותיות, וגם בטעמים המנהיגים את התיבות נרמזו רזי רזים עליונים בדברי ההווים ועתידים".

והרמח"ל כתב ב"דרך עץ חיים": "וכבר פירשו זה בספר הזוהר על אלף-בית. ואין הדבר משל, אלא עצמי כפשוטו ממש. כי כל האותיות שאנו רואים בתורה, כולן מורות על עשרים-ושנים אורות הנמצאים למעלה [בעולמות עליונים]. והאורות ההם העליונים מזהירים על האותיות".

***                                               

כל פרטי הבריאה מורכבים מצירופי כוחות שונים, אשר בסך הכל הינם עשרים ושניים כוחות: כוח חלוקה, כוח גמילה הדדית, כוח חיבור, כוח סגירה, כוח פתיחה וכו'. בזמננו נהוג לכנות כוח פעיל בשם 'אנרגיה'. ואף כאן, רק כדי לסבר את האוזן נאמר על דרך המשל הרחוק כי האותיות אוצרות בתוכן מעין אנרגיות גבוהות המשתנות מאות לאות, וכל אות היא בבחינת 'סימן' וכלי לכוח הרוחני המיוחד לה. נמצא שכל האותיות יחדיו מכילות את כל הכוחות המהווים ומרכיבים את הבריאה. לכן אות מלשון סימן, וצירוף אותיות מסויימות למילה, הוא בעצם צירוף הכוחות הטמונים באותן האותיות. רק לצורך הבהרת הדברים, ניתן להמשיל זאת לנוסחאות המקובלות בכימיה. כל אות מאותיותיה של נוסחה, אינה אלא מייצגת של מרכיב בסיסי וחשוב בהרכב המציאותי של אותו ענין. אלא שבלשון הקודש האות לא רק מייצגת את הרכיב המסויים, אלא היא מהותו ממש. שהרי היא שורש התהוותו וסיבת התגשמותו בעולם.

כך למשל, באות ב' טמון כוח ההתחלקות והריבוי בבריאה (כגון התחלקות תאי הגוף לשם בניה), ואילו האות כ' היא אות הכיפוף ונתינת הצורה בחלקים המתרבים. משום כך כתיבתן של שתי אותיות אלה דומה (ב', כ') ומיקומן זהה: זו שנייה ליחידות וזו שנייה לעשרות. זו מספרה שתיים וזו מספרה עשרים. וכשמצטרפות שתיהן יחד, כ'+ב', מרמזות הן לכלל כ"ב האותיות בהן נברא העולם בשיטת חלוקה וריבוי (ב') עד ליצירת צורה (כ'). אגב, הרבה לפני גילוי הכרומוזומים ומספרם על ידי אנשי המדע המודרני באמצעות כלים משוכללים, כתב בספר "אור החמה" בשם רבי אברהם גלאנטי על הזוהר: "כי בריאת כל העולמות היה בכ"ב אותיות, וכן האדם נברא בכ"ב אותיות. כי האב, בעת שמוליד את בנו, מחקיק בו כ"ב אותיות שבו, [כפי מה] שחקק בו אביו גם כן בעת הולדתו. ועל ידי כוח אלו כ"ב האותיות, מתהווה הולד ומתגדל". והנה עתה התגלה לחוקרים שמספר הכרומוזומים הזהים שנותן כל הורה בילד הוא כ"ב (!), מלבד הכרומוזום הנוסף הקובע אם יהיה זכר או נקבה. (וראה עוד באות נ', שנין הוא מלשון צאצא, והאות נ' המקבילה במספרה לאות ה' אף היא בבחינת נקבה היולדת. אולם כוללת היא בשמה (נו"ן) גם נ' כפופה שהיא בבחינת נקבה, וגם ן' זקופה שהיא בבחינת זכר. והוא סוד הכרומוזום העשרים ושלוש שבא מהנקבה וכולל בתוכו את אפשרות הזכר או הנקבה. עיין שם בהרחבה).

ומכיוון שבאותיות נברא העולם, נמצא שעוד לפני בריאת העולם יצר הבורא את צורת כל אות וקבע את אופן הגייתה בהתאם לכוח הרוחני היצוק בה. וכך כאשר אמר "יהי אור!" ציווה בכך על שלושת הכוחות הרוחניים השונים שבאותיות א', ו', ר', להצטרף יחדיו לפי סדר זה דווקא, והתוצאה במציאות: אור. וכן בכל מעשה הבריאה.

הרי לנו שהאותיות אשר הן היצירה הראשונית והבסיסית אשר נוצרה על ידי הבורא, הן צופן הבריאה, ומהן נברא והורכב כל היקום.

על פי יסוד זה פירש המגיד ממזריטש - ברובד הרמז - את הפסוק הראשון בתורה: "בראשית ברא אלוקים את השמים וכו'." בראשית ברא אלוקים - "א-ת". דהיינו את אותיות א' עד ת'. ובכוח פעולתם נבראו השמים והארץ וכל פרטיהם. רואים את הקולות

כדאי לציין כאן כי גם ספקנים גדולים בדבר מקורן העל-אנושי של אותיות הקודש העבריות והיותן חלק בלתי נפרד מהבריאה, שינו את דעתם בעקבות מחקרם של יעקב גוגנהיים, וכן חיים אלבז ואלישע זרביב ואחרים, אשר ניתחו הקלטה של הגיית אותיות שונות בתוכנה רגישה המפענחת תדרים של תנודות קול, ומציגה על המסך תרשים חזותי בהתאם לתדרים. במחקר התברר למרבה התדהמה כי בעוד שהשמעת הצלילים של האותיות הלטיניות יצרו (כצפוי) על גבי המסך תרשימים שונים שאין להם שום קשר לצורת האותיות הלטיניות, השמעת צלילי האותיות העבריות יצרו על המסך צורות גראפיות הזהות לצורת האותיות העבריות!

הסבירות לתוצאה כזו זהה לסבירות שהגיית המילה "חולצה", תיצור צורת חולצה על גבי המסך...

ואגב נציין, כי באותיות הקודש העבריות ישנן מילים שכתיבתן יוצרת את צורת הביטוי המציאותי של אותה מילה. למשל, המילה "עץ" נראית כגזע שענפים יוצאים ממנו, והמילה "אש" נראית כבעלת שלהבות רבות. מתוך היסודות שהובאו עד עתה בביאור מהותה של לשון הקודש, עולה בבירור כי בשפה זו אין שום אפשרות להחליף מילה אחת במילה אחרת על פי מוסכמות בין בני-אדם כבשאר השפות, וגם לא יתכן לשנות אפילו את מיקום האותיות במילה, לפי רצון שרירותי. שהרי שינוי כזה ישנה את המהות המסויימת שאותה מילה מבטאת במציאות, על פי סדר אותיותיה, כפי שיצירת תרכובת כימית לאחר החלפת אות בנוסחה תיתן תוצאה אחרת ושונה לחלוטין במציאות. אלא שכאמור, באותיות הקודש העבריות הדבר גבוה הרבה יותר. אותיות אלה אינן רק מסמנות ומסמלות משהו, אלא הן המרכיבות בפועל - בכוח ההארות הפעילות שבהן - את היקום על כל פרטיו, על פי דיבורו של הבורא בעת הבריאה; והן שגם מחזיקות ומקיימות את הבריאה בכל רגע ורגע עד עצם היום הזה – משום רצון הבורא המתגלה באופן תמידי במציאות. לכן, אגב, כל עצם נקרא בעברית בשם "דבר" או "חפץ". "דבר" משום שנוצר בדיבור וזוהי מהותו: "דיבור". ו"חפץ" משום שקיומו מותנה ברצון הבורא החפץ בקיומו.

הרוח שבחומר

בתורת הקבלה מבואר כי לא רק שבאותיות לשון הקודש נברא העולם, אלא הן גם הגורמות לו שיתקיים בקביעות. ואילו היו האותיות שבהן נבראה הבריאה מסתלקות לרגע, וחוזרות למקורן, היתה כל הבריאה חוזרת לאין ולאפס ממש. ובזה מסביר האר"י ז"ל בליקוטיו את הפסוק: "למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". שהנה קשה כיצד נשמה רוחנית תלויה במזון חומרי, ואם לא יאכל האדם, תסתלק הנשמה וימות. אלא לפי שהבריאה נבראה במאמרו של הקדוש ברוך הוא, וכשאמר "יהי רקיע!" תיכף התהווה הרקיע ונכנס המאמר האלוקי בחיותו הפנימית, ונשאר בו לקיימו לדורות עולם. וכמו שנאמר' "לעולם ה' דברך ניצב בשמים". "דברך" הוא דיבורך – "יהי רקיע", ניצב לעד בשמים, לקיימם לעולם. וכן בכל הבריאה נשאר בתוכם אותו מאמר שנבראו בו, והוא חיותם הפנימי. וכשאוכל האדם מזון חומרי, הגוף ניזון מהחומר שבמזון, והנשמה מהמאמר הרוחני הקיים במזון, ולכן כשאינו אוכל מסתלקת נשמתו ממנו. וזהו שכתוב 'למען הודיעך, כי לא על הלחם לבדו', דהיינו לא על הלחם החומרי לבדו יחיה האדם, אלא על 'כל מוצא פי ה'', על הדיבור הרוחני האלוקי הטמון בחומר הלחם, יחיה האדם. ומשום כך נאמר האדם בה"א הידיעה ולא אמר יחיה אדם. לפי שהגוף נקרא בשר אדם (כמו "על בשר אדם לא ייסך"). ומכאן יש לדעת את חשיבות הברכה שמברך האדם על המזון שאוכל. שעל ידי הברכה מעורר את הרוחניות הפנימית שבמאכל, ומקבל ממנה חיות לנשמתו. ועוד שמתקן ומברר בכך את הנפשות המגולגלות ואת ניצוצות הקדושה שבתוכם. ונרמז בפסוק "רעבים גם צמאים, נפשם בהם תתעטף". לומר שצורך זה לרעוב ולצמוא הוטבע בבני האדם, משום ש'נפשם, בהם תתעטף'. לפי שיש נפשות עטופות וכנוסות בתוך המזון. ועל ידי שבני האדם רעבים וצמאים, אוכלים ושותים ומברכים על מזונם, ומתקנים בכך את הנפשות המגולגלות (וראה את עדות המקובל הנודע הרב יהודה פתייה בספרו "מנחת יהודה" על דברי הדיבוק אודות הגלגול ברימון, ונפש האשה שהיתה מגולגלת באותה שעה בבשר הצלי שלפניהם, והשפעת הברכה שעל המזון על תיקונם).

הנה דברי רבי צדוק הכהן מלובלין בספר "אור זרוע לצדיק":

"ואמנם ליודע דרכן של המקובלים ז"ל חכמי האמת בענין העולמות העליונים, אשר כולם נעשו מצירופי אותיות הקדושות. וכי כל ברואי העולם הזה, שם בלשון הקודש הוא המחיה אותם. ולכן כל אשר יקרא לו נפש חיה הוא שמו האמיתי. בדמיון ה"שור", כי חיותו המה כוח שלושת אותיותיו שי"ן וי"ו רי"ש בעולמות עליונים, המה עיקר כוח חייו. וכן בכל יצורי תבל וכן בכל העולמות. הנה דעת לנבון נקל כי לו נאה לקראו לשון-הקודש, וכך יפה לו, כי הוא הקדוש באמת".

לרכישת הספר "הצופן" של הרב זמיר כהן, כנסו להידברות שופס.