שרשי המילים: המשמעות של מקבצי האותיות העבריות

הספר הקדום ביותר בין ספרי תורת הנסתר העוסקים בסוד האותיות, הוא "ספר יצירה" המיוחס לאברהם אבינו. הסודות שבספר זה הועברו בסתר מדור לדור, משום עוצמת צפני הבריאה שבהם, עד אשר הועלו על הכתב בלשון סתרים תמציתית בתקופת המשנה. הלא היא אותה תקופה קשה שלאחר חורבן בית שני, בה נכתבו עיקרי התורה שבעל-פה כדי למנוע את אובדנם בטלטולי הגלות.

ספר יצירה מתאר בלשון סתומה את התהוות כל פרטי הבריאה על ידי צירופי אותיות (עם כוונותיהם הראויות), היוצרים שמות קודש וכוחות עליונים (על ספר יצירה ראה בהרחבה במבוא).

הנה לשון "ספר יצירה" אודות מהות האותיות:

"עשרים ושתים אותיות, חקקן, חצבן, שקלן, והמירן. צירפן, וצר בהן נפש כל היצור ונפש כל העתיד לצור".

"חקקן" פירושו קביעת צורתן, כאדם החוקק צורה בסיסית בסלע. אלא שכאן מדובר בחקיקה רוחנית. "חצבן" הוא הפרדת כל אות עם כל אשר גנוז בה, כהפרדה מהסלע. "שקלן", שקל (כמו בדק ובחן) כל אחת מהן לפי עניינה וקבע את מקומה על פי מהות פעולתה, בסדר האותיות (חוקרי הבלשנות העברית נבוכים בשאלת סיבת סדר האותיות. אולם ללומד את סוד האותיות, הסדר מובן ומחוייב כמבואר להלן). "והמירן", נתן בהם אפשרות המרה וחילוף בין אותיות מקבילות, כסדר א"ת ב"ש, אלב"ם ועוד. בהמרה זו נכללה גם אפשרות המרת פעולת שורש כל אות עצמה מחיוב לשלילה, וכן שינוי מילה מחיובית לשלילית באמצעות שינוי מיקום אותיותיה, בבחינת האמור בסוף המשנה הבאה:

"עשרים ושתים אותיות יסוד, קבועות בגלגל ברל"א [במאתיים שלושים ואחד] שערים, וחוזר הגלגל פנים ואחור. וזהו סימן לדבר: אין בטובה למעלה מ'ענג', ואין ברעה למטה מ'נגע'."

ענג מול נגע

לשון הקודש היא היחידה ששורשיה בנויים על יסוד: "זה לעומת זה עשה האלוקים". כלומר, מילותיה עשויות באופן שצירוף אותיות על פי סדר אחד יוצר משמעות חיובית, ואילו צירוף שונה של אותן אותיות יוצר משמעות הפוכה ושלילית. וכך גם בכל הבריאה, החיובי והשלילי נבראו זה מול זה, כדי לאפשר את עיקרון יכולת הבחירה. למשל, אם רק באמצעות כוחות הקדושה היתה אפשרות לשנות את הטבע ולבצע מופתים, יכולת הבחירה שבאדם היתה נפגמת. משום כך ניתנה היכולת גם לכוחות הסטרא-אחרא לשלוט בטבע ולבצע מופתים כגון באמצעות כישוף, כמסופר בתורה על יכולותיהם של חרטומי מצרים ואחרים. רק באופן זה עומד האדם בפני נסיונות העולם מתוך איזון נכון של טוב מול רע, ויכול מתוך בחירה חופשית הבאה מתוך התבוננות והכרה באמת ובטוב האמיתי, ללכת בדרך הטובה, ולרומם בכך את מדרגתו הרוחנית למען יקבל את שכרו בזכות ולא בחסד.

וכך גם במילים. לכל מקבץ אותיות מהן מורכבת מילה, ישנו צירוף בעל משמעות חיובית – כמו למשל "ענג", וישנו צירוף בעל משמעות שלילית –כמו "נגע". והאדם נדרש לאמץ לעצמו וליישם בחייו את הצירוף בעל המשמעות החיובית, למען טובתו (וראה הסבר עמוק ל"ענג" מול "נגע" בספרי "מסע אל האמת", על פי הפסוק "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן").

כך גם למשל, "נחש" הוא מלשון ניחוש וידיעת הנסתר בדרך שלילית. כלשון הפסוק: "כי לא נחש ביעקב". ומאידך, באמצעות ה"חֹשֶן" ידעו ישראל את הנסתר בדרך הקדושה. שינוי מהותי זה במילה נוצר כתוצאה מהבדל אחד: האות נ' הכפופה שב"נחש" מתיישרת ונעשית נ' זקופה, היא האות נ' המתוקנת, אשר ככל האותיות הסופיות רומזת היא לסוף, לימי המשיח, בהם העולם יגיע לתיקונו.

הנה דוגמאות נוספות:

לקלס, פירושו לשבח. ומנגד: לעג וקלס.

להשריש, פירושו לחבר. ומנגד: לשרש, לעקור.

לברוא, פירושו ליצור מציאות קיימת. ומנגד: לְבַרֵא, לְקַרֵח ולסלק.

חלש, פירושו למטה ממישהו. ומנגד: חולש, למעלה ממישהו.

גאה, למעלה. ומנגד: גיא, למטה.

קדושה, פרישות גבוהה. ומנגד: קדשה, פריצות ירודה.

רֵע, אוהב המבקש טובת זולתו. ומנגד: רַע, שונא המבקש לראות בנזק זולתו.

ניכר, פירושו מורגש. ומנגד: מתנכר, מתעלם.

דל, נמוך ומדולדל. ומנגד: דלוי , מוגבה.

גומל , נותן, מעניק. ומנגד: נגמל, מנותק מקבלה.

וכהנה רבות.

*

עיקרון זה קיים במילים רבות גם מהיבט ערכן המספרי (הגימטריה) של מילים הפכיות המקבילות זו לזו בערך הגימטרי שלהן.

למשל, "נחש" מסמל את היצר-הרע, הוא הנחש הקדמוני שהכניס זוהמה לעולם בהכשילו את אדם וחוה. ולעומתו, ה"משיח" יתקן עולם במלכות שדי ויביא לניקוי וסילוק זוהמת חטא אדם הראשון מן העולם. ושניהם בגימטריה זהה.

מיותר לציין שתופעה מופלאה זו, ייחודית היא ללשון-הקודש, ואין לה אח ורע בכל השפות בעולם.

לרכישת הספר "הצופן" של הרב זמיר כהן, כנסו להידברות שופס.