לשידוך שלי, מה היה כל כך קשה?! איך התהפכו היוצרות ככה פתאום?

הציעו לי אותך.

אמרו לי שהרקע המשפחתי שלך לא משהו. ראיתי תמונה שלך – לא התרשמתי. אבל אתה דחפת, שלחת את האנשים הכי קרובים אלי. כולם הבטיחו שזה משהו מיוחד, אז הסכמתי. נפגש, נתרשם, מקסימום נמשיך הלאה...

נפגשנו.

כשראיתי אותך, הבנתי. הבנתי למה  אומרים שאי אפשר להתרשם מתמונה. הבנתי למה  אומרים שאם מדובר במשהו איכותי, אז לפחות תפגשי, אל תתעקשי. הבנתי...

ישבת מולי, עדין נפש ואציל מידות. התרגשת – רצית מאד את השידוך. התביישת, אף על פי שאמרו לי שאתה "גבר". אז עזרתי לך להתחיל את השיחה. זרמתי... נהניתי. דיברנו על כל הנושאים שבעולם. סיפרת על עצמך, על המשפחה הלא מפוארת שלך. התרשמתי מהכנות, מהרמה. סיפרת על משפחתך כל כך בבגרות, בלי לנסות לטייח שום דבר, אף על פי שאני יודעת שזה היה לך קשה.

דיברנו הרבה זמן, וזה הספיק כדי שאחזור הביתה ואגיד לאמא: "לזה לא ציפיתי".

רציתי, כמה רציתי...

ואתה---

אתה אמרת שאתה תענה תשובה רק מחר, כי אתה צריך להתייעץ עם הרב שלך.

קיבלתי. אבל למחרת לא החזרת תשובה. עברה שעה, שעתים, ארבע, שש... התפקעתי. לא עמדתי בזה! רק למחרת אחותך התקשרה לשדכנית – אתה לא היית מסוגל. היא אמרה שאתה חושב שזה לא מתאים.

למה?

לא יודעת!!!

היא אמרה שהיה לך קשה להחליט, שאתה עדין מתלבט – לא סגור על עצמך, אבל מבין שאי אפשר להשאיר אותי כך, בלי תשובה. היא אמרה שלא הלכת לישיבה. שנשארת בבית – אתה, שאף פעם לא עושה את זה. זה אומר שהיה לך באמת קשה...

מה היה כל כך קשה?!

אם עד כדי כך לא מצאתי חן בעינך – תגיד לא. ואם כן היה לך צד לחיוב – למה לא נתת לי עוד הזדמנות?

אמרו לי שאולי אתה עוד תתחרט. לא יודעת... אני שבורה. הביטחון שלי באדמה. רק תגיד לי, מה היה כל כך נורא?! איך התהפכו היוצרות בדקה? תחילה אני לא רציתי, ואתה כל כך כן, ועכשיו בדיוק להפך, לצד השני לגמרי...

ניסו לנחם אותי, להגיד לי שזה לא הזיווג שלי, שממילא התלבטתי על כל כך הרבה דברים.

אבל לא---

אתה עשית לי את זה. היה בך משהו אחר. השקיעות בלימוד תורה, המובדלות הזו מהבלי העולם הזה, זה בלט – בלט כל כך. באמת היית מיוחד, נדיר ממש! אולי באמת לא הייתי ראויה לך.

קשה לי, קשה לי מאוד. הדמועות חונקות את הגרון ולא יוצאות, רק תקועות...

אז בקשתי מריבונו של עולם שאני רוצה קרבה. הוא נתן לי את המתנה הכי גדולה –

בכי.

בכיתי הרבה, ודווקא מתוך הכאב, כשהכל היה חשוך, בלי שום ניצוץ של אור, הבנתי שאני בידיים הכי טובות שיש, מושגחת בכל שניה. שהכל לטובה. שד' אף פעם לא מתבלבל... שהשכל שלי מוגבל בשביל להבין מה נכון וטוב לי, שקבלנו מתנה כל כך גדולה, שיש לנו על מי להשליך את דאגותינו.

תגידו לי - מה עושה מי שאין לו אמונה?!

אז אחרי כל זה, נשאר לי רק להגיד תודה על כך שאני בדרך הנכונה, ובאמונה גדולה שמתוך הניסיונות, אם מאמינים, צומחות רק ישועות!

בשמחות תמיד,

ושנזכה בקרוב לפתוח מדור שקראו לו "רק רציתי להגיד תודה".

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.