אותיות התורה – הן כנשמה לגוף

הבנת יסוד גדול זה, שבכל אות טמונות הארות פעילות וסודות עליונים אשר באמצעות צירופיהן נברא העולם, מאפשרת להבין את דברי חז"ל על בצלאל, אשר נבחר על ידי האלקים לבנות את המשכן שבו ישרה את שכינתו. הנה לשון התלמוד: "יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ. כתיב הכא [על בצלאל]: 'וימלא אותו, רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת'. וכתיב התם [על בריאת העולם]: 'ה' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה'. וכתיב: 'בדעתו תהומות נבקעו'."

זהו גם ביאור דברי חז"ל על אחד משמותיו של החכם באדם, שלמה המלך ע"ה, שמות שכולם מבטאים את מהותו הגדולה. על הכתוב בספר משלי: "נאם הגבר לאיתיאל", אומר המדרש: "נאם הגבר - ששרתה עליו רוח הקודש. לאיתיאל - שהבין אותיות של אל". הרי שגדולת שלמה באה לידי ביטוי בהבנת סודן של האותיות האלוקיות ברובדן העמוק.

ובזה תובן כוונת הפסוק המאשר את השמות שקרא אדם הראשון לכל בעלי החיים: "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה, הוא שמו". ולא נאמר 'כך יהיה שמו' בלשון עתיד, כלשון תחילת הפסוק 'וכל אשר יקרא לו' שהוא לשון עתיד. אלא "הוא שמו" באמת מעיקרו. לפי שהשכיל אדם הראשון להבין את שורשיו הרוחניים של כל בעל-חיים לפי מהות מראהו, צלילי קולו והתנהגותו, ומתוך כך ידע לבחור באותיות המסויימות שצירופיהן הביאו לבריאתו של אותו בעל חיים, ועל פי זה קרא לו שם. וזה ביאור האישור הנאמר בפסוק: "הוא שמו!" כלומר הוא שמו האמיתי מעיקרו, לפי שורשו העליון (וראה להלן בסוף פרק "שם האדם" ~ ביאור שמותיהם של בעלי-חיים בלשון הקודש, על פי הפשט)

נמצא שאותיות הקודש העבריות, והמילים המורכבות מהן ויוצרות את השפה העברית המקורית, הינן חלק מהותי מטבע הבריאה. שהרי הן אבני הבנין הרוחניות של הטבע.

יש להוסיף כאן, שגם ארבע היסודות מהם מורכבת כל הבריאה–  אש, רוח, מים ועפר–  שורשן באותיות. והבקי בהן יכול לעמוד על טבעו של האדם לפי אותיות שמו, ואף לפעול בהן לטובה או לרעה. הנה תקציר דברי ה"מדרש תלפיות" בזה:

לכל אדם יש אופי שונה מזולתו ותכונות אחרות, ומבלי להכיר את האדם קשה לעמוד על טיבו באמת. ורבי מאיר שהיה בודק בשמות, לא היה בודק רק לפי משמעות השם, אלא גם לפי הטמון באותיותיו. שהנה לכל אות יש יסוד אחד מארבע היסודות, וזה סדרן:

א  ה  ט  מ  פ  ש  ן – כל אות מאותיות אלה, מיסוד האש.

ג  ז  ס  כ  ק   ך  ץ – כל אות מאותיות אלה, מיסוד הרוח.

ד  ח  ל  ע  ר  ם – כל אות מאותיות אלה, מיסוד המים.

ב  ו  י  נ  צ  ת  ף – כל אות מאותיות אלה, מיסוד העפר.

וכל אות מהאותיות שבכל יסוד, יש בה כ"ח דרגות זו למעלה מזו. והתחתונה שבהן גבוהה מהעליונה של האות שאחריה (כגון דרגת האש התחתונה של האות א' גבוהה מדרגת האש הגבוהה של האות ה'). וזה נקרא משקל האותיות.

והבקי בחכמה זו, יודע לפי אותיות שם האדם, וסדר מקומן בשם, ושילוב כוחה של כל אות בכוחן של האותיות האחרות – איזה יסודות גוברים באותו אדם. ובזה נבין גודל חכמתו של האדם הראשון, ששיבחו הקדוש ברוך הוא בפני המלאכים על שקרא שמות לכל הנבראים, כי הבין כל בריה מהו שורשה ותכונתה, וקרא לה על שם לפי הראוי לה.

והמתוקן במעשיו יכול לפי חכמה זו שבסוד האותיות לרפא חולים. וכגון האמור בתלמוד שרבי יוחנן ריפא  את רבי חייא בר אבא לאחר שאמר לו: "הב לי ידך [תן לי ידך]. יהב ליה ידיה ואוקמיה [נתן לו ידו והעמידו]". וכי כיצד אפשר בנתינת יד לרפא חולה ולהקימו ממטתו לאחר שלא יכל לקום מרוב מחלתו? אלא שהנה מבואר בזוהר הקדוש (פר' בשלח) ששם יל"ה יוצא מפסוק ויסע וכו'. וכשראה שחולה זה גבר עליו יסוד המים והעפר ודעך יסוד האש שבו (במת אין חיות כלל, והוא קר לפי שאין בו אלא מים ועפר, והאש והרוח נסתלקו מגופו) הפך את סדר האותיות של שם יל"ה, והקדים את אות ה' (שיסודו אש) לאותיות י' ל' (שיסודם במים ועפר) וכשאמר לו "הב לי ידך" החזיק בידו וכיון בשם זה. וגם החולה כיוון בו ובכך הגביר כח האש בגוף החולה עד שעמד על רגליו והבריא. וזה נרמז בראשי תיבות "ה'ב ל'י י'דך" שהוא ראשי התיבות של שם זה. וזה הביאור בתשובת הגמרא שם שאף על פי שהקים חולה, כשהיה הוא עצמו חולה לא יכל להקים עצמו, משום שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. לפי שצריך שיבוא אחר ויכוון בשם בכל כוונותיו וחלקיו כראוי, ויכניס כוח זה בחולה, והחולה מסייע לו קצת בכוונתו גם-כן, ואז מועיל לו להקימו.

נמצא שאותיות התורה – לכל הנבראים – הם כנשמה לגוף, להניעו ולהחיותו. ובאותיות אלו יכול בן אבהן ובר אוריין, הבקי בהם, לברוא אדם או בעל חיים מקרקע בתולה. והכלל בזה, שבכל מילה יימצא בחלקי יסודי אותיותיה חלקי יסוד שם ה' יתברך, כגון שם הוי"ה או אלוקים או אדנות וכדומה. והמבינים בחכמה זו מכוונים בשם הזה, וכשמוציאים את המילה מפיהם, הרי הם מגבירים אותיות אלו על אלו ומשתנית המציאות. וכגון רבי חנינא בן דוסא שאמר המילים: "מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק", וכך היה. ועל דרך זה כל הניסים הנעשים על ידי השלמים בעבודתם. כי הקדוש ברוך הוא מתרומם ומתגדל כשהצדיקים מכירים בשמותיו הקדושים. וחכמה זו עמוקה מאד, שצריך דקות דעת מאד לדעת ולזכור היטב את חלקי יסוד האותיות ומדרגתם כוחותיהם, שלא יטעה בהם.

לאור זאת יובן המעשה התמוה לכאורה המובא בדברי חז"ל שאברהם אבינו הוסתר בילדותו מבלי לשוחח עם איש עד גיל שלש עשרה, מפני המלך נמרוד שביקש להורגו, וכשיצא דיבר מעצמו בלשון הקודש. וכן נכתב בכמה ספרים בשם הרמב"ם שתינוק שיוותר לבדו ויגדל מבלי לשמוע שפת דיבור (ונהימות בעלי חיים), עתיד לדבר מעצמו בלשון הקודש. וזאת לפי שעצם יכולת הדיבור הוא דבר פלא הנובע מהנשמה הרוחנית. והיא מטבעה מתחברת לשפה זו אשר היא חלק מהטבע הרוחני המוטבע בבריאה. וכן כתב רבי יעקב עמדין כתב בספרו "מגדל עוז": "ואמרו שאם יגדל הילד ולא ישמע לשונות אחרים, יתחיל לדבר לשון הקודש בעצמו, בלי לימוד. [לפי] שהוא לשונו המוטבע בו" (אמנם ייתכן שלא מדובר בכל תינוק אלא בתינוק נבון אשר נשמתו חצובה ממקור גבוה. נוסיף כי מתהלך סיפור שמקורו אינו ידוע על ג'יימס הרביעי מלך סקוטלנד שערך ניסיון כזה בתאומים שהונחו באי בודד כאשר אדם אילם הופקד על הטיפול בהם. וכשגדלו התחילו מדברים ביניהם בהברות שהפכו עם הזמן למילים עבריות. סיפור דומה מסופר על פדריקו מלך סיציליה שערך ניסיון זהה במאה השלש עשרה, והגיע לאותן תוצאות).

לרכישת הספר "הצופן" של הרב זמיר כהן, כנסו להידברות שופס.