מדוע איננו זוכרים דבר מלפני גיל 3? 5 נקודות למחשבה

מי אחראי על אספקת חלב אם?

מעבר למעלות הרבות הקיימות בחלב אם ובהנקה. כמות חלב האם מעוררת פליאה:

אין החלב רב מדי – כדי שלא יכבד משאו על האם, וכן כדי שלא יזוב מעצמו בלי יניקת התינוק.

אין החלב מועט מדי – כדי שהתינוק לא יתייגע כשירצה לינוק.

(צילום: shutterstock)

כמות החלב תלויה בקצב היניקה של התינוק: ככל שהוא גדל, תאבונו גובר והוא מרבה לינוק, וכך גוברת הנביעה וכמות החלב גדלה.

אילו הייתה זרימת החלב חזקה בתחילה, עלול היה התינוק להיחנק. אילו הייתה הזרימה חלשה, היה התינוק מתייגע ביניקה עם גדילתו וגווע ברעב.

זהו אחד מחסדי הבורא, שעשה את מקום היניקה צר כחודו של מחט ומותאם בדיוק לתינוק היונק. פלא נוסף הוא שעם גדילת התינוק, הפתח גדל עמו.

מי מדד את כמות חלב האם הנדרשת, וקבע אותה בגוף האם? מי דואג לאספקת חלב שוטפת ומותאמת לצרכי התינוק לאורך זמן, ללא תקלות ובאופן הטוב ביותר לבריאות התינוק?

"המשרד לאיכות הסביבה"

אנחנו מייצרים פסולת, משליכים אותה לאשפה, ומדי יום מגיעה משאית הדואגת לאיכות הסביבה ומפנה את האשפה.

אבל האם חשבתם לעצמכם מה קורה בטבע? מי מפנה את כל הפגרים והנבלות שמצטברים מדי יום במרחב הפתוח? הרי ברור שלולא פינוי האשפה, מדובר היה באסון אקולוגי חמור ביותר המביא למחלות ולזיהומים!

אלא שבורא העולם יצר בטבע "עובדים מסורים", מעין מחלקת תברואה, שתפקידם לדאוג לאיכות הסביבה, לנקות את הפסולת והפלא הגדול הוא שהפסולת היא גם מזונם של אותם "עובדים".

אז מי הם אותם עובדים מצטיינים התרים אחרי נבלות ופגרים ודואגים לאיכות הסביבה מבלי שנשים לב לכך? שנוכחותם במערכת האקולוגית בעלי חשיבות רבה עד מאד בכך שהם מונעים התפשטות של מחלות וזיהומים?

הוא המרשים ביותר בעופות, ולמרות היותו "מלך" אינו מתבייש לבצע מלאכה, שאינה בדיוק תואמת את מעמדו – פועל ניקיון. חוש ראייתו של הנשר מפותח מאד, והוא עשוי לזהות פגר ממרחק של 7 ק"מ! לפיכך, כאשר הוא מצוי בגובה קילומטר מהקרקע, הוא מצליח לסרוק את השטח בקלות.

(צילום: shutterstock)

רגע, מה לגבי פסולת קטנה כגון חרק מת וכדומה, האם לנצח הוא יישאר בטבע? מי יפנה אותו?

לשם כך יש לנו מיליוני עובדים בגודל של כחצי ס"מ, שאינם משאירים פגר של חרק ללא טיפול ראוי. עובדים אלו מגיעים לכל מקום במדינה, ותפקידם לאתר הפסולת, לגרור אותה אל המושבות התת-קרקעיות ולפרקה שם. עובדים אלו נקראים בלשוננו "נמלים"...

ומה קורה עם פסולת, שאינה מאותרת על ידי הנשרים, הנמלים או על ידי שאר העובדים? האם תזהם את הסביבה?

לא, כי כל יצור שמת, נעטף מיד בשכבה חיידקית מסוימת, שבכוחה לפרק ולאכל אותה בכוחות עצמה, דבר המתרחש מאליו לאחר חלוף פרק זמן מסוים. והפלא הגדול הוא שחיידקים אלו אינם מתחילים במלאכת הפירוק כל עוד האורגניזם חי, אך מיד עם מותו הם מפוררים אותו לתועלת הסביבה!

האם ייתכן שתופעה מופלאה זו, שמעידה על יד מכוונת ודואגת, נוצרה מעצמה ללא יוצר ומתכנן?...

שותפות עם בורא עולם

תסכימו איתי שכל בעל עסק קטן היה מתרגש אילו אילי הון, כגון יצחק תשובה או ביל גייטס, היו מחליטים להשקיע אצלו את הונם? כל שכן שההתרגשות תהיה בשיאה, אם מלך מלכי המלכים, בורא העולם בכבודו ובעצמו, יחליט להיות שותף שלנו בעסק הפרטי של כל אחד ואחד מאתנו, נכון? אסביר למה כוונתי:

בורא העולם החליט לראות בנו שותפים, להשקיע בנו ולהעניק לנו פיקדונות מופלאים בדמות... ילדים, פיקדון שלא הכול זוכים לו! אין דבר מספק ומתגמל יותר מלהיות הורה לילדים. זכות ענקית!

בורא העולם הפקיד ביד כל אדם בבואו לעולם הזה תפקיד רב חשיבות: להמשיך את קיום העולם. הבאת ילדים לעולם משמעותה בניית העולם ובניית העם היהודי. היא מהווה שותפות עם בורא עולם בתכנית של יצירת אומה העובדת אותו, מכיוון שאומה בנויה מבני אדם, הבאים לעולם על ידי ילודה.

כל אדם שבורא העולם זיכה אותו בילד, צריך להתבונן ולהבין שבורא עולם, בעצם אומר לו כך: "החלטתי שאתה ראוי ומתאים לתפקיד ולכן בחרתי בך להיות שותף שלי. אני מאמין בך, ביכולות ובכישורים שלך להמשיך את קיום העולם. לכן, את "הכסף הגדול" שלי (זוהי הנשמה) אני בוחר להפקיד אצלך, ואני סומך עליך שתבצע את תפקידך על הצד הטוב ביותר עבור קיום העולם".

מאציל הסמכויות הגדול, לא פחות ולא יותר, הפקיד בידינו את הפיקדונות היקרים ביותר - את ילדיו, הסמיך אותנו לתפקידנו וסומך עלינו שנבצע את תפקידנו נאמנה! אילולא כן, בוודאי שלא היה ממנה אותנו כשותפים בפרויקט החשוב הזה של המשכיות עם ישראל.

חברים, לפי התפיסה היהודית, לא מדובר כאן על החלפת טיטולים, אלא על בניית בני אדם. כל חיבוק וכל לטיפה הם חלק מבניית הנפש של הילד, וחלק מרכזי בבניית העולם בכלל והאומה היהודית בפרט.

אשרינו שאנו משקיעים את כוחותינו בחינוך ובהקמת דור המשך תקין, העובד את קונו!

למה אנחנו לא זוכרים את הצעד הראשון שעשינו בחיים?

הדרך שעושה תינוק מרגע היוולדו היא דרך מדהימה. מתינוק חסר ישע התלוי כל כולו בהוריו, הוא הופך לילד המסוגל לעמוד על שתי רגליו - פיזית ורגשית - ולהביע עמדות, רצונות ובקשות. ישנה התפתחות משמעותית במיוחד מבחינה קוגניטיבית, מוטורית, שפתית ורגשית. מרגע יציאתו לעולם, התינוק עסוק בלמידה. מדי יום הוא סופג אינפורמציה חדשה, מעבד אותה ומתפתח. לכל הדעות – זהו פלא הבריאה.

המפתיע הוא שתקופה זו, בין הרגע שבו הגחנו לאוויר העולם ובין גיל שלוש לערך, מהווה חור עצום בזיכרון שלנו. אם ישאלו אתכם מהו הזיכרון הראשון שלכם, ספק אם תשלפו משהו מלפני גיל שלוש.

רגע, זהו אבסורד מוחלט. הרי מחקרי מוח מוכיחים כי אלה הן שנים קריטיות בהתפתחות הקוגניציה, האישיות והזהות שלנו. כיצד ייתכן שהשנים הללו משפיעות, אם כל מה שקרה בהן נמחק מזיכרוננו? מלבד זאת, אם היכולת לזכור אינה מפותחת דיה, מדוע אנו זוכרים כיצד ללכת – מיומנות שנרכשת בשלבים מוקדמים של חיינו – אבל איננו זוכרים אירועים הקשורים בכך, כגון חוויית הצעד הראשון שעשינו בחיים?

פסיכולוגים ונוירולוגים מתחבטים רבות בתעלומת הזיכרון האבוד משנות חיינו הראשונות ובפרדוקסליות הבלתי מוסברת של היכולת ללמוד פעולה ולקבע אותה בזיכרון, בלי שתהיה לנו כל אפשרות לזכור את החוויה עצמה.

הבה נעשה לכם סדר בבלגן.

ברור שלילדים קטנים יש זיכרון. הם יודעים מי ההורים שלהם, הם יודעים איך להפעיל את הצעצועים שלהם, הם לומדים כיצד להתנהג, איך קוראים לדברים שבסביבתם וזוכרים שירים. כל הזיכרונות הללו אסופים תחת השם "זיכרון סמנטי", המבוסס על איסוף מידע ובא לידי ביטוי ברכישת שפה ובידיעת עובדות ומושגים בסיסיים הנמצאים על פי רוב בסביבת התינוק.

עד גיל שנתיים-ארבע, לילדים יש "זיכרון סמנטי" מפותח ו"זיכרון אפיזודי" צר מאוד. "זיכרון אפיזודי" הוא סוג של זיכרון לזמן ארוך. "הזיכרון האפיזודי" מכיל מידע על מאורעות מסוימים בחיינו, על מה שראינו, שמענו, הרגשנו או חשבנו בזמנים ובמקומות מסוימים, חוויות אישיות וכדומה.

לפיכך, השאלה הנשאלת היא מדוע "הזיכרון האפיזודי" של הילדים אינו מפותח עד גיל שנתיים-ארבע?במילים אחרות, למה אין לנו זיכרונות של חוויות אישיות מילדותנו המוקדמת?

הסבר נוירולוגי: איננו מסוגלים לזכור את שנותינו הראשונות, מפני שהמוח שלנו טרם פיתח את הציוד ההכרחי לשם כך. החלק העיקרי במוח שאחראי על זיכרון ולמידה (ההיפוקמפוס), מתחיל להתפתח רק בתקופת זמן זו וישנה יצירה מסיבית של תאי עצב חדשים. לכן אין לנו זיכרונות מאירועים ספציפיים כתינוקות.

הסבר פסיכולוגי: ה"זיכרון אפיזודי" עלול להוות גורם הפרעה בבגרות. אסביר:

בורא העולם עשה עמנו חסד: תחשבו איך היינו מתפתחים כאנשים בוגרים ומרגישים, אילו היינו זוכרים איך כל אחד חיבק ונישק אותנו בינקות גם כשלא היה נוח לנו? שנגעו בנו במקומות מוצנעים בגופנו (החלפת טיטול, מקלחת) מבלי לבקש את רשותנו? שקבעו לנו את סדר היום: מתי קמים, הולכים לישון, אוכלים, מתקלחים וכדומה, ובעצם שללו מאתנו את חירותנו?!

אילו היו נשללים החירות וחופש הבחירה מבן אדם בוגר, היה אדם זה מפתח בעיות פסיכולוגיות קשות ביותר - דיכאון, חרדה, נטיות אובדניות ועוד. אם כך, גם אדם שהיה זוכר כל פרט ופרט מתקופת ילדותו המוקדמת, ובפרט כיצד נשללה חירותו, עלול היה להגיב בצורה דומה.

ישתבח שמו של הבורא לעד על החסד שעשה עמנו, המאפשר לנו הסתגלות טובה יותר לחיים. ובפעם הבאה, שתנסו להיזכר ב "מה אימא אמרה לי בגיל 4" או "איך נראה החדר שלי בגיל 5" ולא תצליחו, אני מקווה שתדעו למה.

יום הולדת. שמח?

בשבוע שעבר חבר מהעבודה שלי חגג בהפקה המונית יום הולדת 30 – תאמינו או לא – במועדון "האומן 17", מועדון הכולל מערכות סאונד ותאורה מתקדמות.

שאלתי אותו: אתה חושב שזו הצורה לחגוג את היום שבו נולדת? החבר הסתכל עלי בפליאה, לא הבין מה אני רוצה ממנו.

חברים, מה פשר השמחה הזו שאנשים שמחים ביום ההולדת? לכאורה יום הולדת צריך להיות יום אבל. הלכה שנה מהחיים, נותר לנו פחות שנה לחיות! אדם חוגג 30 שנה, כשבפועל המשמעות היא, ששעון החול שלו אוזל...

(צילום: shutterstock)

אם כך, עלינו להתאבל ולא לשמוח. לא?

התשובה פשוטה: לפי היסוד שלימדו אותנו חז"ל על הפסוק "טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב, וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ' (קהלת ז', א'), יום המוות הוא טוב יותר מיום הלידה. השאלה המתבקשת היא, מדוע בעצם? איך יכול להיות שיום המוות יהיה טוב יותר מיום הלידה? נסביר:

משל לאדם שיש לו 700,000 אלף שקל והוא איבד 100 אלף שקל. על כל 100,00 אלף שקל שהוא יאבד בחשבון הבנק הוא יהיה עצוב. אבל אם הוא ייקח 100 אלף שקל ויקנה מבנה, שכבר למחרת הקניה, יעלה ערכו ל-200 מיליון דולר, האם הוא יהיה עצוב שהלך לו 100 אלף שקל? ממש לא! הוא יהיה שמח ומאושר!

כך גם אדם שיודע: "נכון, עברה שנה מהחיים, אבל מה עשיתי בשנה הזו? כל יום תפילין, שבת, מצוות, חסד... בשנה הזו שהלכה בניתי לי "מגדלי פאר" בשמיים..." הוא שמח ביום ההולדת. בכל שנה חולפת הוא צובר יותר זכויות, יותר נכסים. לכן במזמור אשת חייל נאמר "ותשחק ליום האחרון", איך אפשר לשמוח ביום האחרון לחיים? אלא שאדם צדיק יודע שהוא עמל כל ימי חייו בתורה, במצוות ובמעשים טובים, צבר זכויות לעולם הבא, והנה הוא עתיד לקבל את שכרו בעולם האמת, שהרי העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא (אבות ד', ט"ז).

אם כן, כיצד ראוי לציין את יום ההולדת ?

ברוב המקומות בעולם חוגגים את יום ההולדת כחגיגה קלילה, סיבה למסיבה. אך למעשה, ביהדות מובא כי יום ההולדת הוא יום רציני, יום של חשבון נפש. זהו היום שבו הגיע האדם לעולם, ולכן יום זה מתאים לעריכה של חשבון נפש אישי: לאן הגיע עד היום? מה עשה עם הכוחות שנטעו בו? האם עשה טוב בחייו, או חלילה להיפך?