מנגינות מבית אבא: מה קורה שם בלבך? מה הביא אותך למקום הזה?

ימי "בין המצרים" יכולים להיקרא גם "בין המיתרים". דווקא הימים בהם יש איסור לנגן ולשמוע מוזיקה, הם הזדמנות טובה להקשיב לעצמנו, למיתרי הנפש.

האם המיתרים בתוכי מכוונים? האם היצירה המנגנת בלבי מנגנת צלילי אמונה, או חוסר בהירות? בטחון, כוח או פחד? שאפתנות, או תסכול?

זוכרים את השיר "הכותל"?

הכותל אזוב ועצבת / הכותל עופרת ודם

יש אנשים עם לב של אבן / יש אבנים עם לב אדם

כמה אנשים מסתובבים בעולם עם תחושת ריקנות, בדידות, אזלת יד, ללא אהבה או משמעות, מבזבזים זמנם לריק? הימים עוברים, והם מרגישים תקועים.

ימי בין המצרים הם ימים של מבחן אישי.

כדי שהאדם יוכל להתקדם בחייו עליו להכיר את מאגרי הרגש שקיימים בתוכו, ולא להתבצר בתוך עוינות, קרירות או כעס.

בכל פעם שאת מרגישה במצ"ר – מצב רוח שלילי, תנסי לבדוק מה קורה שם בלבך, מה הביא אותך למקום הזה. בדרך כלל, זה להיות במצב של "ספק": בין חושך לאור. רגע את מתחזקת באמונה ובטחון, ורגע מרגישה נפילה; רגע אחד את שואפת לשלום, ורגע שני האגו נוקש לך על הלב וצועק לך "פראיירית".

השלב הראשון הוא לצאת ממקום של בין לבין, ולקבל בהירות שתגיע מלימוד והתבוננות של ראיה פנימית. לאתר את השורש הלוחץ על כפתור התגובה הנפשית / המעשית של הכעס שלך, העצב, או אולי הקפצת מצב הרוח למחוז השמחה (את הכפתור הזה טוב להכיר).

לדוגמא: אחד הילדים שלך באופן שיטתי גורם לך לאיבוד עשתונות, כעס, מתח, שיפוט עצמי, תסכול. בשלב הראשון עליך לנטרל את רגשותיך השליליים שנבנו סביב הילד, ולנסות להחזיר את החן שלו בעיניך. להאמין שהוא טוב בבסיס שלו, וכאמור, שום התנהגות שלו לא מכוונת במזיד להכעיס אותך.

בשלב השני, נסי להפעיל רגשות של חמלה ואהבה סביבו. כשתכירי את מנגנון התגובה אצלך והגורמים המביאים אליו, תוכלי למצוא פתרונות חלופיים שיבנו בך קומה של התמודדות חיובית ובניה.

ככל שתשתמשי בכוחות הרגש בצדם החיובי, תשפרי את הקול הפנימי שישמיע חזרה צלילים של תקוה ואמונה, שמשפיעים ישירות על מצב הרוח שימשוך מאורעות טובים בחייך.

אדם צריך להיות מודע למצבי החשכה הנמצאים מפעם לפעם בתוך נפשו. מצבי חושך-אור, קרבה-ריחוק, חורבן-בניה, שנאה-אהבה.

גלות-גאולה.

בימי החורבן טמון פוטנציאל גדול לבניה. רק לב שמכיל את האבל על החורבן יכול לבנות אבנים בבית המקדש. "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". שאלו פעם את אחד החסידים: "היכן מצוי השם?" והוא ענה: "בכל מקום שיתנו לו להיכנס". ואיך יהיה לו שם מקום אם לא נפנה לו מקום? אולי סגרנו לו את השער...

רק התפילה יכולה לפתוח את השער.

תשתפי את השם בתפילותיך, בבקשותיך. בפרט בימים האלה, כל תפילה ושיתוף היא התקדמות ובניה בבית מקדשך הפרטי, ובוודאי הכללי.

ריבונו של עולם, כשבראת את עולמך התכוונת שלנצח נהיה מאוחדים. שנהיה אוהבים זה את זה ומכבדים זה את זה. והאמת, שהלב עמוס בכל כך הרבה דברים חוץ ממך, וכבר לא ממש מרגישים אותך...

אנא השם, תיכנס ללב שלי. תאיר לי מאורך, מאהבתך, ונאהב אותך.

ואז נשיר שיר חדש, ונזכה לשמחת עולם.