איך אומרים "לא" לילדים, לפני שחשבון הבנק מתרוקן? הטור של הרבנית חגית אמאייב

שאלה לרבנית, אני ובעלי מרגישים חסרי עמוד שידרה מול הילדים, בעיקר כשמדובר בחופש הגדול. הם מנהלים אותנו ואת לוח הזמנים שלנו כרצונם, ושום דבר לא מספק אותם! הם רוצים ללכת לפה ולצאת לשם, לנסוע לכל מיני אטרקציות כאלה ואחרות, ובינתיים שעות העבודה והכיס שלנו מתרוקנים. מצד אחד אנחנו לא רוצים לכלוא אותם בבית, אך מצד שני כל שנה מסיימים את החופש עם חובות שנגררים חודשים רבים לאחר מכן. איך עומדים בפרץ ואומרים עד כאן, כשהלחץ של הילדים, ושל החברה, כ"כ גדול?!? אנחנו ממש לא רוצים להיות ההורים הרעים שאומרים "לא" לכל דבר.

* * *

שלום לך אמא אהובה ויקרה,

אני קוראת את שורותייך אלה ולחלוטין מסכימה עם העובדה שהאתגרים שמציבה ההתמודדות עם הילדים, הם כה גדולים ומורכבים בין כה וכה, כך שאם רק תוסיפי עליהם את חופשת הקיץ המתמשכת, תקבלי תסכול הולך וגדל של ההורים לנוכח השעמום, ה"רעב" הבלתי ניתן להשבעה והדרישות האינסופיות מצד הילדים.

אין ספק שהאינטנסיביות הגדולה מציבה אותנו, ההורים, אל מול תחושות מעורבות ומבלבלות. מצד אחד הרצון לדאוג להם לתעסוקה ראויה, ומצד שני הצורך בהצבת גבולות, שישקפו נאמנה את יכולותינו התקציביות, ואת יכולותינו בכלל.

לעניות דעתי, אתגרי החופש הקיצי והדביק, לעיתים עשויים להיות מעיקים כ"כ משום שהם מהווים שיקוף, שמציג בפנינו את מערכות היחסים בינינו לבין ילדינו באופן כללי, מה שעשוי לגורם לנו לתחושה של "דריכה" על סאה הגדושה בלאו הכי. ולמה כוונתי?

הורים שמכירים ומודעים לנפשות ילדיהם, כמו גם לומדים בכל שלב ושלב על הכיוון הנכון להורות רצויה ובריאה, כמו גם מקבלים הנחיה לאורך כל הדרך המסתעפת בחינוך הילדים, יודעים להתנהל באופן בריא ומשוחרר יותר מאשר הורים שפועלים בצורה שרירותית, לא שקולה ואימפולסיבית... התגובות האוטומטיות להתנהלות שכזאת הינן: "אתה לא מקשיב לי???... בוא הנה הרגע, ואראה לך מה זה לא להקשיב לי!!!" (מלחמה), או "היא פשוט סוחטת אותי! כבר אין לי כוח להתמודד עם כל הרעש והכאב ראש שהיא עושה לי... אני נותנת לה מה שהיא רוצה והעיקר שתניח לי לנפשי!" (כניעה) וכו' וכו'...

אחת הקושיות הגדולות ביותר, המהדהדת בראשי מזה שנים ארוכות, ובעצם מרגע שזכיתי בתואר "אמא" היא, איך ייתכן שעם האתגר הראשון שמציבה ההורות בפני האדם, הוא לא רץ בכל כוחו, כמי שממהר למצוא תרופה שתיתן מענה וריפוי לגופו הכואב והדואב, על מנת לקבל עזרה מקצועית שתאיר לו את הדרך, ותיתן לו את הכלים שיאפשרו לו לחיות באהבה, באחווה, בשלום וברעות עם ילדיו מחמדיו?

לצערי הרב אני שומעת כ"כ הרבה אבות ואימהות השופכים ליבם, תוך מתן הצהרות על כך שגידול ילדיהם הפך ללא פחות מאשר, "סיוט מתמשך!". אז תגידו לי אתם, לא חבל לחיות כך? בדיוק על כך כבר ניבאו חז"ל, שבדור האחרון "אויבי איש אנשי ביתו".

אז האם אנחנו באמת מוכנים לשלם תבין ותקילין את מחירם הגבוה של הגאווה (אני לא צריך עזרה מאף אחד) והבורות (אף אחד לא יגיד לי איך לחנך את ילדי)?

אני מקווה שעם קריאת שורות אלה, התשובה המזדעקת מתוככם היא – "לא", רם ומהדהד.

אין ספק שהחופש הגדול מזמן אתגרים שאינם קיימים בשאר ימות השנה, אולם עלינו לדעת, שהללו בסה"כ מעצימים, מנפחים ומטיחים בפנינו את כל אותן בעיות שעדיין לא השכלנו לפתור בינינו לבין עצמנו, וממילא גם בינינו לבין ילדינו, מבעוד מועד.

אגע במספר נקודות שמהוות שורש לבעיות:

1. הצבת גבולות – חובה עלינו ההורים לערוך בירור יסודי הנוגע בשאלה: מה הם הגבולות הפנימיים שלנו, ואיך נכון להציבם בצורה ישימה כלפי עצמנו. שאם לא כן, לא נצליח בשום אופן להציב גדרים וסייגים לילדינו. בחופש ושלא בחופש.

ההורה הוא-הוא הבית, ואם הבית נטול קירות (גבולות), בל נתפלא ש"איש (או ילד) הישר בעיניו יעשה".

3. כבוד הדדי – אם איננו משכילים לדבר אל ילדינו בכבוד, הם לא יכבדו את מי שלא מכבד אותם. בעיקר בדור עליו נכתב: "ואין תוכחת... בן קם באביו... בת קמה באימה", וכו'. וכאמור, בזמנים בהם השהות המשותפת אינטנסיבית מהרגיל, המצב נפיץ פי כמה וכמה.

4. לתת הכל – כשאנחנו נותנים לילדינו בלי הפסקה, פשוט וברור שהם מאבדים ערך למה שהם מקבלים (כי הכל זמין ונגיש), מה שמביא למציאות בה אנו מרגישים ש"סוחטים" אותנו ללא רחם.

זוהי תוצאה ישירה לכך שלא לימדנו אותם שגם "לא", היא תשובה אופציונאלית, שמהווה חלק מהמשוואה של החיים (מה שיעזור להם בעתיד לקבל את ה"לא" הטבעי, בו יתקלו שוב ושוב במהלך חייהם).

4. סמכות הורית – נדמה לנו שהצבת גבולות היא על ידי מלחמה והפגנות כוח, הצבת גבולות יכולה להתבצע אך ורק כשההורה בטוח בעצמו ובהחלטותיו, ואינו מרגיש צורך להצטדק, להתנצל או לכעוס לשם השגת המטרה.

(צילום: shutterstock

5. יד חופשית – עד כמה שזה עשוי להישמע הפוך ממה שאנו רואים בשטח, ילדים משוועים להורים שיודעים לעמוד על שלהם, ולא נגררים למקומות אליהם נסחפים ילדיהם.

עיקר ביטחון נפשו של ילד, נובע מכך שהוא מאמין ויודע שהוריו יודעים "הכי טוב", מה נכון בעבורו, ועומדים על המשמר, גם כשהוא עצמו נופל, טועה, מתבלבל ומתמרד, כחלק טבעי מניסוי ותהייה בלתי פוסקים.

ובשורה התחתונה – הנפש (הלא מודעת) של כל ילד רוצה, מצפה ומייחלת, לשמוע את צמד המילים "עד כאן", כשלאחריהן מוצבת נקודה סמכותית, במקומו של סימן הקריאה הלוחמני.

וכעת, מכיוון שבדברי הנ"ל הדגשתי בעיקר את נושא הגבולות, אציין עובדה ידועה, והיא, שהעולם לא יכול להתקיים אך ורק בדין (גבולות) – שהרי גם נוקשות יתר מביאה לתוצאות הפוכות: כפייה = כפירה – או אך ורק ברחמים (אהבה וותרנות), כי אם בשילוב מאוזן של שניהם גם יחד.

ולסיכומו של עניין, עבודתנו היומיומית, התמידית, בכל נושא ובכל תחום, הינה לתור אחר ציר האמצע, בו ישנם איזון, הרפיה ונינוחות פנימית וחיצונית, שלנו, של ילדינו, ושל שלל המערכות המתנהלות כל העת בינינו לבין העולם הסובב אותנו.

יהי רצון ויהיו דברי אלה לתועלת מרובה!

באהבה ענקית,

חגית אמאייב

חגית אמאייב הנה יועצת בכירה מטעם מחלקת שלום בית בהידברות. לפניות למחלקה - 073-222-1310 או במייל  shimonb@htv.co.il

לרכישת הספר וקלפי הטיפול של הרבנית חגית אמאייב בהידברות שופס, לחצו כאן.