איה קרמרמן: "יחד עם התשובה נולד אצלי צער הגלות"

לפני כ-12 שנים, רגע לפני שהחזרה בתשובה תפסה תאוצה, כשעוד אחזתי בדעה שנרות וקידוש הופכים אותי לצדקת היקום, ישבתי באסיפת תחילת השנה בגן של הגדול שלי, שאז היה עוד קטן והיחיד.

בעלת הגן הסבירה במאור פנים את האני מאמין של הגן, נתנה את לו"ז הפעילות היומי וכו'. לקראת סוף הפגישה היא העבירה לכולם את דף ימי החופשות של הגן. מרפרוף קטן יצאו לי ברקים מהעיניים. כן, כחלק מהאני מאמין של הגן, ולמרות שלקחנו משכנתא כדי לשלם על הביוקר, הגן יצא לחופשות המקבילות לימי החופשה של גן עירייה. נשמתי עמוק, אבל הגבה הימנית שנוטה להסגיר חוסר שביעות רצון לא הצליחה לחזור למקומה הטבעי.

הגננת עברה על ימי החגים. "מה זה בכלל איסרו-חג סוכות, למה צריך בו חופש?" שאלה אותה אחת האימהות. "אני רק מעתיקה את לוח החופשים של כל גני העירייה", ענתה בתמימות. "ולמה צריך כל כך הרבה ימי חופש בחנוכה?", התפלאה אמא אחרת. "אנחנו הרי לא משלמים כמו בגני עירייה. בדיוק בשביל הימים האלה, שיהיה לנו סידור לילדים". "זה הלו"ז, מה אני יכולה לעשות", ענתה בקור רוח, ולא טרחה לנמק למה כבעלת גן פרטי בחרה לדבוק בלו"ז. הרי יכלה שלא. עברנו יחד על הדף, ימי חופש בלתי נגמרים בפסח, ל"ג בעומר, שבועות. האימהות נעו בחוסר נוחות בכיסאות שיכולת ההכלה שלהם לגודל של אימהות מוטל בספק.

ואז היא הגיעה לתאריך של תשעה באב. כן. יש חופש בתשעה באב. כאן יכולת ההכלה שלי את הסיטואציה הסתיימה והברקים חזרו. הלוחמנות שירשתי מסבא שלי לעיתים מרימה ראש גם לא בזמנים הנכונים, והיא קפצה ממני. "רגע. שנייה", אמרתי. "מה עכשיו תשעה באב? מה קשור עכשיו תשעה באב? את לא חושבת שאת עוברת כל גבול?". "תקשיבי, זה יום צום", נעניתי. "בואי תראי לי עכשיו מי מהגננות החילוניות פה בדיוק צמה?", זעמתי, "הגזמת לחלוטין. מילא החופשות של החגים. אני עוד איך שהוא מקבלת. אבל תשעה באב? מי שמע על זה? את מי זה מעניין בכלל? למי אכפת על משהו שקרה בירושלים לפני אלפיים שנה?! אנחנו בתל אביב, את יודעת. חלאס יש לנו מדינה. עבר, נגמר. תתקדמי עם החיים שלך. ואת יודעת מה? ממש לא מקובל עליי שאין גן!".

נהיה לי אכפת, כל כך אכפת, מהחורבן, מהצום, מירושלים באופן כללי

מה קרה לי ב-12 השנים האחרונות? מכל הדברים שעברתי, שלמדתי, שתכנַתי את עצמי מחדש, האמת, שאני לא זוכרת את הרגע שבו נהיה לי אכפת, כל כך אכפת, מהחורבן, מהצום, מירושלים באופן כללי. וואו, כמה היה לי קשה לשנות את תפיסתי על ירושלים. עדיין קשה לי. ירושלים שהכרתי מרחוק הייתה האנטי תזה לכל הערכים שגדלתי עליהם. שחרור, בחירה חופשית, נאורות, קידמה. וים. ברור שים. וירושלים של זהב, בעיניי, הייתה תקועה באיזה סרט על עיירה יהודית כמה מאות שנים אחורה. עיירה קיצונית. חשוכה, מסובכת, קנאית, פרימיטיבית. ובלי ים. פתטי. והכי גרוע, אמא שלי הייתה נוסעת לשם פעמיים בשבוע לישיבות רשות השידור, ואלו היו ימים שבהם בכלל לא ראיתי אותה. שנאתי את הימים האלה. ירושלים, בנוסף לכל הצרות, גם לקחה לי את אמא שלי.

שנים היו שואלים אותי "אתם באים לטיול בירושלים?", ואני תמיד עניתי: "חס ושלום, רחמנה ליצלן, אני מהדרת בכל כוחי לא להגיע לשם". תמיד הסתכלו עליי כעוף מוזר. איך היינו צוחקים ומרחמים על הירושלמים חסרי השיק, חסרי הסטייל, חסרי הוויטמין D.

האחרונות? גליתי שהשחור הוא הלבן החדש. שהקנאות היא קנאות פנחס, והיא טמונה גם בליבי. שהחושך הפך לאור. שמה שחשבתי שאמור לחלוף מהעולם, להיות מגורש מפני הקידמה, הוא הוא האמת, ובפשטות הוא מקטין ומבייש כל מה שצועק עתיד. האור הזה הוא כל כך עדין וכל כך מוסתר, שצריך להיות באמת נאור כדי לחפש אותו. וגיליתי שיחד עם התשובה נולד אצלי צער הגלות. צער שכל ילדותי נאמר לי שהוא לא בתוכי. אנחנו לא גלותיים. אנחנו לא היהודים האלה שטבחו בהם, שעברו פוגרומים, שחרב מקדשם. בדיוק בשביל זה סבא שלי הקדיש את חייו. קמה מדינת ישראל, בשביל לנתק מאיתנו את הגלות. והיא, הגלות, נולדה מתוכי. קמה לתחייה עם התעוררות הנשמה היהודית, שכמהה לבנה ירושלים במהרה בימינו. אמן.

השבוע התחלנו לספור את שלושת השבועות. ואני, כבר כמה שבועות מנסה להכין את עצמי רגשית. כי אף על פי שיתמהמה ואחכה לו בכל יום שיבוא, השנה אני קצת סקפטית. מנסה להכין את עצמי מראש לאכזבה של בוקר תשעה באב, שהוא לא יגיע, חס ושלום. משום מה לא הולך לי. כי מחכה לו. די. שיבוא.

טביחה טריפוליטאית

הרומן שלי עם הקוסקוס מתחיל מוקדם. פעם אחת חברה של אמא שלי הכינה את זה והתאהבתי. זה היה המאכל האולטימטיבי בעיניי. עדיין. טביחה זה המרק של הקוסקוס. לכל עדה יש את סוג הטביחה שלה.

כשאנחנו מתקרבים לתשעת הימים בהם אסור לאכול בשר, אני נותנת את המתכון האהוב ביותר בבית. שכשאוכלים כבר בשר בליל שבת, הוא יהיה שווה את ההמתנה.

החומרים הדרושים:

2 בצלים חתוכים

5 שיני שום קצוצות גס

4 קופסאות קטנות של רסק עגבניות

1 כף גדושה של פפריקה מתוקה

לאוהבי החריף - כף פפריקה חריפה

1 כף מלח - לפני בדיקת טעמים

1 כף סוכר

חצי קילו שעועית לבנה מושרית, או חבילת שעועית לבנה של סנפרוסט

1 גוש בשר (אני בוחרת תמיד בכתף 5, אפשר לבחור גוש אחר לבישול ארוך) חתוך לקוביות גדולות

4 עצמות מח, לא חובה

7 תפוחי אדמה חתוכים לרבעים

1/2 כוס שמן

מים רותחים

אופן ההכנה:

משחימים את הבצל עם מעט מים בסיר גדול עד שמתרכך ומקבל צבע קרמל.

מוסיפים את הבצל, ואחרי חצי דקת טיגון מוסיפים את רסק העגבניות, הסוכר, הפפריקה והשמן, עם כוס מים. נותנים לזה להתבשל כמה דקות ולהפוך לרוטב אחיד.

מוסיפים מים רותחים, עד חצי הסיר (בערך 4 כוסות), ומביאים שוב לרתיחה ובישול.

מוסיפים את הבשר והשעועית (אם מוסיפים את העצמות - זה הזמן), מבשלים כשעה ומוסיפים את המלח.

מוסיפים את תפוחי האדמה, ומבשלים לכל הפחות עוד שעתיים על אש הכי קטנה שיש, עד לריכוך מלא של הבשר.

מגישים על קוסקוס.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com