הטור המאויר לפרשת מטות מסעי: "כשתראה אדם מזיע ועל סף ייאוש, תדע שזה אני"

צלצולו החזק של הטלפון הפריע את שלוות הצהרים שלי. זה היה יום חמישי, שבוע עמוס ומלא "כל טוב" הגיע לסיומו, שבת קודש לפנינו. מעבר לקו נשמע קולו של גיסי משה, "כן, גיסי היקר, במה אוכל לעזור לך?". "רצינו להזמין אתכם אלינו לשבת בבית"ר עיר הקודש!".

"באמת? תודה רבה, אבל אני לא בטוח, בשבילנו זה מסע לא קטן להגיע מהצפון, ובנוסף לדחוס 9 ילדים במכונית של 7 מקומות...", ניסיתי להסביר. "נו... אל תהיה כבד, דבר עם אשתך, אני מכין לכם את ה'סוויטה' הפרטית על הספה המתקפלת בסלון..."

"טוב, בעז”ה, אם אתה מתעקש". "יופי!", הוא צהל, "אז כדאי שכבר תתחילו להתארגן, שלא תתעכבו ביציאה, צפויה לכם דרך ארוכה". לא תיארתי לעצמי עד כמה המילים האלה היו בבחינת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים"...

שישי בבוקר, ברוך ה' שבת כבר בפתח. ארזנו את כל המשפחה בזריזות, תודות לאשתי החרוצה, ונדחסנו לתוך המכונית. יצאנו למסע דרומה.

בתחילה הנסיעה היתה נוחה ונעימה, אך ככל שהתקדמנו לעבר המטרה הרגשנו איך הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה... עומס החום הכביד על הנסיעה באופן קיצוני. אשתי הקפידה לחלק לילדים שלוקים חצי מימיים להתרעננות, ומבט חפוז לעבר לוח השעונים ברכב רמז לי שגם האוטו מתחנן לאיזה "שלוק".

היינו כבר קרובים מאד לעיר בית”ר, אך המצב הלך והחמיר. לפתע בני שאל: "אבא?". "כן, בני חביבי", ניסיתי לענות ברוגע. "איזו פרשה אנחנו?". "פרשת מסעי", הבטתי שוב במד החום של המנוע. "ומה כתוב שם, אבא?". "כתוב, אלה מסעי בני ישראל...", עניתי, תוך כדי סימון לאשתי שנורת האזהרה החלה להבהב. "ומה זה אומר, אבא?". "אה... שאלה יפה בני! רש"י כותב: מד החום קפץ למקסימום!!! חייבים לעצור!". "מה? אבא? זה מה שרש"י כתב???"...

עצרתי את הרכב בשולי הכביש וקראתי לכולם לצאת ממנו. הרחקנו את הילדים במהירות מהמקום מחשש שמא הרכב יתלקח, והסתכלנו סביב. "איפה אנחנו, ריבונו של עולם?". הערכתי שאנחנו במרחק של כרבע שעה מהכניסה לעיר בית"ר. הסתכלתי בשעון, עוד כשעה לכניסת השבת. בעודי מנסה לצאת מהבלבול, שמעתי את אשתי פונה אלי בקול החלטי "ננסה לתפוס טרמפים! מה אתה אומר?". "רעיון מצוין!”, פרגנתי לה בשמחה. “קדימה ילדים, אחרי...". "אה... התכוונתי שאני והילדים נתפוס טרמפים, ואתה תישאר עם האוטו ותחכה לגרר...".

אחת ושתיים עצרנו טרמפים, בדקנו כתובות, ובסייעתא דשמיא גדולה הצליחו אשתי ותשעת ילדינו הכוללים תיקים ועגלה, להגיע ב-3 חלקים ישירות לביתו של משה, גיסי היקר.

נשארתי עזוב בשולי הדרך. עוד 45 דק’ לזמן הדלקת נרות! המצב דחק, צריך להספיק להזמין גרר ולחכות שהוא יגיע. לצערי, בחברת הגרירה העבירו אותי לנהג ערבי בשם מוסטפה. ניסיתי בזריזות להסביר לו איפה אני ממוקם, "אתה צריך לעבור את מערת הנטיפים ואז להמשיך ישר, אתה תראה אותי עומד בצד הכביש", “איך אני אזהה אותך?", שאל "כשתראה אדם נוטף זיעה ועל סף ייאוש, תדע שזה אני"...

המתנתי בקוצר רוח, מציץ בשעון על כל דקה שחולפת. הזמן הלך ואזל. איפה הערבי הזה??? צלצול הנייד נשמע, זה הוא! "איפה אתה?", שאלתי בחוסר סבלנות, "וואלה לא יודע, אמרת לי לעבור באיזה מערה, יש פה נטיפי מים... אבל נגמר הכביש, אני לא רואה אותך..." הרמתי את עיניי לשמיים. “ריבונו של עולם, תפתור אותי מעונשו של זה...", גייסתי כוחות נפש מחודשים ופקדתי עליו "תקשיב לי טוב, יא מוסטפה! תעשה רוורס, תצא מהמערה ותיסע בדיוק כמו שאני אומר לך".

נשארתי איתו על הקו כדי לתת לו תדרוך מדויק, ואכן תוך 5 דק' הוא הגיע. סגרנו את העניינים, והתפניתי להמשיך את מסעי אל בית"ר. עמדתי עם 2 מזוודות ותיק גב גדול והרמתי יד לעבר הרכבים החולפים. קפצתי לתוך הרכב הראשון שעצר לי מבלי לשאול שאלות. אחרי 2 קילומטרים הוא עצר בצומת. "זהו, חביבי, אני ממשיך לכיוון השני". עודדתי את עצמי שלפחות התקדמתי קצת. עשרים דקות לפני השקיעה הצלחתי לתפוס עוד טרמפ. הפעם הוא 'זרק' אותי לאחר קילומטר אחד בלבד... צומת אחד לפני הכניסה לבית"ר. עמדנו בודדים בלב הצומת – אני ומוכר הפרחים... מכוניות כבר כמעט ולא נראו באופק... מחשבה נצנצה במוחי להציע למוכר הפרחים 100 שקלים עבור כל הפרחים, ורק שיסיע אותי למקום חפצי!

אך לפתע, מתוך ההפיכה, הגיחה מכונית משום מקום ועצרה במרחק של מטר ממני. חסיד ברסלב הוציא את ראשו מהחלון וקרא אלי, "רבינו, בוא מהר, עוד רגע שקיעה!". הייתי מרוט, מיוזע ומאובק, אוחז מזוודה בכל יד, תיק על הכתף, והתחננתי לבורא עולם שמכאן תבוא הישועה... "לאן אתה מגיע?", שאלתי בחשש... "אני נכנס לבית"ר!". רציתי לחבק אותו... "אתה לא מאמין איך ה’ אוהב אותך!", הוא אמר בהתלהבות "אני אף פעם לא עובר בשעות כאלה באזור הזה, אבל הפעם משום מה החלטתי לעשות התבודדות לפני שבת דווקא כאן!". נדבקתי בהתלהבות והכרזתי "אין ייאוש בעולם כלל!".

החסיד המשיך בנסיעה והגיע עד לפתח הבניין שבו גיסי משה היקר מתגורר, "איך ידעת שלכתובת הזאת אני צריך להגיע?", שאלתי בפליאה, "לא ידעתי”, הוא ענה, “אני גר כאן!".

נפעם, הודיתי לה' שגמלני כל טוב ונפרדתי מהחסיד בברכת "גוט שאבעס". נותרו דקות ספורות לשקיעת החמה... מזדחל עליתי במדרגות, דפקתי בדלת בשארית כוחותי... בני החביב פתח. "אבא!!! דאגנו לך! איפה היית?". הבטתי בו ונזכרתי: "רק רציתי להגיד לך, רגע לפני שאני מתעלף, את מה שרש"י אמר: למה כתוב "אלה מסעי בני ישראל?".

"להודיע חסדיו של מקום"....

השורה התחתונה:

"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל"

אז מה כל כך מושך את כל החברה הצעירים, כשמסיימים את הצבא והולכים לעבוד קצת בחו"ל, ובמקרה הרע אורזים מזוודה גדולה יותר ו"בורחים" מן הארץ לכמה שנים לטיול בכל מיני מקומות בחו"ל, שאפילו מי שגר שם לא יודע איך קוראים למקום, או במקרה העוד יותר גרוע אורזים את כל הבית ולא עולה במחשבתם אפילו לחזור?...

התשובה היא כזאת: הם חושבים שהם עוזבים את הארץ, אך האמת היא שהם לא יודעים שהארץ עוזבת אותם! "ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה"... (ויקרא פרשת קדושים). כותב רש"י במקום: משל לבן מלך שהאכילוהו דבר מאוס שאין עומד במעיו אלא מקיאו, כך ארץ ישראל אינה  מקיימת עוברי עברה.

ארץ ישראל שולחת אותם ל"טיול", בתקווה שיסדרו את ה"ראש" ויחזרו...