הרב יצחק יוסף לפרשת מטות מסעי: תשעת הימים ותשעה באב

בשר בתשעת הימים

א. כידוע, מנהגנו שלא אוכלים בשר מראש חודש אב, וכמבואר בשלחן ערוך (סימן תקנא סעיף ט). יש שנוהגים שלא לאכול בשר גם בראש חודש עצמו, כיון שביום זה נפטר אהרן הכהן ויש בו קצת צער. אבל מנהגנו כדברי החיד"א (בספר מורה באצבע אות רלג) שהמנהג לאכול בשר לכבוד ראש חודש. וכך עשינו הלכה למעשה שאכלנו בשר בראש חודש.

כסעודת שלמה

ב. כל שכן בשבת שמותר לאכול בשר, וכמו שאמרו בגמרא (תענית כט:) שאפילו תשעה באב שחל בשבת מעלה על שלחנו כסעודת שלמה בשעת מלכותו. ולכן בשבת הבאה שחל בה תשעה באב מותר לאכול בשר גם בסעודה שלישית שהיא סעודה המפסקת. נמצא שכל איסור אכילת בשר נמשך ששה ימים בלבד, כי מתוך תשעה ימים מותר לאכול בשר בשבת ובראש חודש, ותשעה באב הוא יום התענית.

בשר בסעודה מפסקת

ג. היה מי שחשב שמי שאינו רגיל לאכול בשר בסעודה שלישית אסור לו לאכול בשבת הבאה, כי התירו רק למי שרגיל לאכול בשר בסעודה שלישית. אבל כתב הרשב"א בתשובה (סימן תקכ) שתשעה באב שחל בשבת אינו נוהג בו אבלות כלל, גם לא בצינעה, כי חכמים עקרו לגמרי את האבלות משבת וקבעו אותה ביום ראשון, שהרי רובו של היכל נשרף בעשירי, אלא שבשאר השנים אנחנו הולכים אחרי תחילת החורבן בתשיעי, אבל בשנה זו קבעו את התענית דוקא בעשירי, ולכן בשבת זו מותר לכולם לאכול בשר ולשתות יין.

אם יש מקור מהירושלמי

ד. יש קצת ראיה לאיסור בשר ויין בימים אלו, מדברי הירושלמי[1] בפסחים פרק מקום שנהגו (פ"ד הלכה א): הני נשי דנהיגי דלא למשתי חמרא [יין] מראש חודש אב מנהגא. שהרי אין שמחה אלא בבשר ויין, וכשם שלא שותים יין, הוא הדין שלא אוכלים בשר. אבל קשה לשון הירושלמי למה לא כתוב שלא אוכלים בשר, ובאמת הגר"א הוסיף בגירסת הירושלמי גם כן 'בשר', אבל עדיין קשה למה נאמר המנהג הזה דוקא בנשים, וכי נשים שותות יין, והלא אמרו בגמרא (ע' כתובות סה.) שגנאי לאשה לשתות יין, כי יכולה אחר כך להשתכר. ולכן יש גירסא אחרת בירושלמי נשי דנהיגי דלא למישתי 'עמרא', צמר, נוהגות הנשים שלא לארוג ולא לסרוג בגדים בתשעת הימים ["למישתי" הוא מלשון 'שתי' וערב, שנעשה על ידי טוויית הצמר]. ולפי זה אין מכאן ראיה לאיסור אכילת בשר ושתיית יין בתשעת הימים.

מקור מהבבלי

ה. יש מקור אחר לאיסור זה, מהגמרא בבא בתרא (ס:): כשחרב בית שני רבו פרושים בישראל שלא אוכלים בשר ושלא שותים יין, ולא רק לעצמם החמירו, אלא גם היו מלמדים לרבים שאין לאכול בשר ולשתות יין. נטפל להם רבי יהושע, אמר להם: בני, מפני מה אין אתם אוכלים בשר ואין אתם שותים יין, אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבים על גבי מזבח ועכשיו בטל?! נשתה יין שמנסכים על גבי המזבח ועכשיו בטל?! אמר להם: אם כן לחם לא נאכל שכבר בטלו מנחות? ענו לו: אפשר בפירות. אמר להם: גם פירות לא נאכל שכבר בטלו ביכורים? ענו לו: אפשר בפירות אחרים. אמר להם: גם מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים? שתקו. אמר להם: בני, בואו ואומר לכם, שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר, שאין גוזרים גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולים לעמוד בה. אלא כך אמרו חכמים, סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו אמה על אמה. יש כאלה שמתחכמים וצובעים את ה'אמה על אמה' בצבע שחור, או שכותבים שם 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני', זה לא טוב, אלא צריך להשאיר אמה על אמה כמות שהוא לא מסוייד. אלא שיש מקילים משום שהיום הסיד מעורב בו חול ולכן אין חובה לשייר אמה על אמה. וכן אם קנה את ביתו כשהוא מסוייד אין חובה לקלף את הסיד, הסייד לא יודע שצריך לשייר, רוב הסיידים אינם בני ברית. וכן אם צריך את אותו 'אמה על אמה' לשים שם ספריה עם ספרים, כשאין לו עוד מקום אחר בבית, אני זוכר בבית של מרן זצ"ל ברחוב אלקנה כל הבית היה מלא ספרים, ולעתים קרובות מרן היה קורא לנגר חיים כהן, שיוסיף לו עוד איצטבא להניח שם ספרים חדשים, אפילו במרפסת היתה ספריה. למרן היו קרוב לארבעים אלף ספרים! חלקם היו בבית, וחלקם באיזה בית מדרש.

על כל פנים מבואר שהיה מקום שלא לאכול בשר כל השנה, אלא שאי אפשר להתאבל יותר מדי, אבל ששה ימים בשנה כולם יכולים להימנע ולא לאכול בשר.

גם  התימנים לא יאכלו בשר

ו. בספר שו"ת ויצבור יוסף בר (ח"ד פרק כא סעיף ג) כותב שהתימנים נוהגים לאכול בשר בתשעת הימים עד סעודה המפסקת. ומשמע מדבריו שימשיכו במנהג זה גם בארץ ישראל. הרמב"ם (פ"ה מהלכות תעניות ה"ו) כתב שמנהג ישראל שלא אוכלים בשר בשבוע שחל בו תשעה באב, אבל התימנים נהגו בזה שלא כהרמב"ם. מכל מקום בארץ ישראל קבלנו הוראות מרן שהעתיק בשלחן ערוך (סימן תקנא סעיף יא) את דברי הרשב"א בתשובה (סימן שו), שמי שאוכל בשר במקום שנהגו שלא לאכול בשר, עליו נאמר (קהלת י, ח) "פורץ גדר ישכנו נחש". ורש"י על קהלת מסביר, שעונשו מיתה בידי שמים. והלא כתב מרן הבית יוסף בשו"ת אבקת רוכל (סי' ריב) שכאשר באו תושבים חדשים לעיר, דינם כתושבי העיר, ואפילו אם התרבו אחר כך, קמא קמא בטיל. וכאן בארץ ישראל ובפרט בירושלים כל הישוב היהודי היה ספרדי, עד שהגיעו רבי ישראל משקלוב בעל פאת השלחן וחבריו, ורק בצפת היתה קהילה קטנה של אשכנזים, עד כדי כך שהחתם סופר (בתשובה חאו"ח ס"ס טו) חשב שרבינו האר"י ז"ל היה ספרדי. וגם לגבי התימנים, במבצע "מרבד הקסמים" הגיעו לארץ חמשים וארבעה אלף יהודים מתימן, כולם היו יראי שמים, לצערנו חלקם התקלקלו, וחלק נשארו יראי שמים. אחד מרבני התימנים רבי יחיא אלשיך היה גר בירושלים ברחוב צפניה והיה מגיע לביתו של מרן זצ"ל לדבר עמו בדברי תורה, והיה מתבטל לדעתו של מרן. גם הרב יצחק שלום הלוי מרבני התימנים היה מגיע למרן לדבר אתו בלימוד, והיה מתבטל למרן. וגם על התימנים נאמר הדין קמא קמא בטיל, וצריכים לנהוג כפי המנהג בארץ ישראל.

קבלנו הוראות מרן בתשובה

ז. דיברתי באיזה מקום בענין המנהגים, והיה שם פרופסור אחד מרוקאי והתחיל להתווכח, טען: כל אחד והמנהגים שלו. הסברתי לו: מנהג שלא נוגד את ההלכה 'על העיני על הראסי', כמו המנהג לומר שיר השירים בניגון בערב שבת, זה מנהג יפה. וכן התימנים ימשיכו במבטא שלהם, וכן במסורת שלהם בכתיבת ספר תורה, אבל דבר שכתוב עליו בשלחן ערוך "פורץ גדר ישכנו נחש", אין להם להקל בזה, וכמו שכתב מרן הבית יוסף בשו"ת אבקת רוכל הנ"ל דין קמא קמא בטיל. שאל אותו פרופסור: האם אין חולקים על האבקת רוכל? אמרתי לו: הפנים מאירות (ח"ב סימן קלג) - מלפני כשלש מאות שנה - חולק על מרן בזה, וסובר שכל קהל ימשיכו במנהגו, ואחינו האשכנזים סומכים עליו, ולכן הם ממשיכים גם בארץ ישראל לנהוג כדעת הרמ"א. אמר לי אותו פרופסור: אם כן גם אנחנו עושים כדברי הפנים מאירות, שהרי כתב רבי שלום משאש (בשו"ת שמש ומגן ח"א חאו"ח סי' יז, עמ' נז, ובהקדמתו לספר ברכת אהרן) שלא קיבלו במרוקו הוראות מרן במה שכתב בתשובותיו, אלא רק מה שכתב מרן בבית יוסף ובשלחן ערוך. אמרתי לו: זה שייך דוקא בדבר ששנוי במחלוקת הראשונים, ומרן בתשובה הכריע כשיטה אחת, על זה כתב הרב משאש שלא קיבלו הוראות מרן בתשובה, אבל במחלוקת מרן והפנים מאירות, מדוע תשמע לפנים מאירות - גאון אשכנזי - ולא למרן. ובכלל הטענה הזו לא מובנת, והלא קבלת הוראות מרן היתה על ה'גברא' ולא על ה'חפצא', לא קיבלו הוראותיו של ה'ספר', אלא קיבלו הוראותיו של מרן רבינו יוסף קארו, ואם כן מדוע לא לשמוע למרן במה שפסק בתשובה?! מי לנו גדול ממרן הבית יוסף?! הרמ"א בתשובה (סי' מח) כותב שמי שחולק על מרן כחולק על השכינה. 'מרן' ראשי תיבות ממאתים רבנים נסמך, מאתים רבנים גדולי עולם שהיו בזמנו, כמו מהר"י בירב, מהר"י אבוהב, מהר"ם אלשיך, מהרח"ו, מהרש"ו, ועוד. ואם כן מדוע לא יעשו כמרן בתשובה?! [ראה עוד בשו"ת יביע אומר ח"ט חחו"מ סימן א].

להחמיר ולא להקל

ח. לכן בעניני הלכה צריכים התימנים לנהוג כדעת מרן. אם רוצים להחמיר כדעת הרמב"ם (פרק ו מהלכות מאכלות אסורות הלכה י) לעשות חליטה לבשר, תבוא עליהם ברכה. אבל אין להם לנהוג קולא נגד דעת מרן ולאכול בשר בתשעת הימים. וכן להרמב"ם הכזית הוא כ-17 גרם, ולדעתו אם אכל 17 גרם לחם מברך ברכת המזון, אכל עוגה מברך על המחיה, אכל ענבים מברך על העץ. אבל אנחנו נוהגים כדעת התוס' בחולין (קג:) שהכזית הוא חצי ביצה, ורק אם אוכל כ-27 גרם מברך ברכה אחרונה. וגם התימנים אין להם להקל ולברך ברכה אחרונה על שליש ביצה, משום ספק ברכות להקל.

לחלש מותר

ט. מרן השלחן ערוך (סימן תקנא סעיף י) כתב שגם בשר עוף בכלל האיסור. ורק אדם חולה קצת או אדם זקן וחלש יש להקל להם לאכול עוף בימים אלו. וכן מניקה שצריכה לאכול עוף כדי שיהיה לה חלב מותר לה לאכול בימים אלה. וכן קטנים עד גיל שתים עשרה מותר להם לאכול בשר בימים אלה. ולכן אם נשאר לו בשר משבת, יתן אותו לילדים קטנים.

שיורי מצוה

י. יש מחלוקת גדולה בפוסקים לגבי בשר שנשאר משבת או מסעודת ראש חודש, אם מותר לאדם גדול לאכול בשר זה בשאר השבוע. יש ספר קול אליהו להגאון רבי אליהו ישראל, ושם (חאו"ח סי' מה) הוא דן בשאלה הזאת, אם נאמר "הואיל ואישתרי אישתרי", כיון שהתרנו לו לאכול בשר זה בסעודת שבת וראש חודש, נתיר לו לאכול אותו גם בימי החול. הוא מביא ראיה מהגמרא חולין (יז.) בעי רבי ירמיה, אבותינו במדבר היה מותר להם לאכול 'בשר נחירה', שנאמר (דברים  יב, כ-כא): "כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר... כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם, וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ... וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ". כלומר הפסוק מדבר כשהגיעו לארץ ישראל, אז נצטוו על מצות השחיטה[2]. כשנכנסו לארץ כל אחד היה לו בשר בתיק שלו, האם מותר להם לאכול את הבשר הזה כיון שהיה מותר להם במדבר, האם נאמר הואיל ואישתרי אישתרי, ונשאר הספק ב'תיקו'. וכתב רש"י (ד"ה שהכניסו) שאין נפקא מינה בספק זה, כי מה שהיה היה, אלא דרוש וקבל שכר. אבל הרא"ש (חולין יז. סימן כג) משיג על דברי רש"י, "דרוש וקבל שכר" שייך כשדורשים פסוקים, אבל לא שייך לומר על ספק בש"ס שהוא דרשה בעלמא, אלא נפקא מינה לאדם שנדר שלא יאכל דבר מסויים מזמן פלוני, כגון לא יאכל בשר מ-כ' אב, האם מותר לו לאכול את הבשר שנשאר לו מקודם כ' אב, או שנאמר הואיל ואישתרי אישתרי, ודין זה נשאר בספק.

תיקו

יא. יש לנו כלל כשיש ספק שנשאר בתיקו, מה עושים להלכה? הרי"ף בהלכות (מועד קטן טז:) וגם בתשובה (סימן רצא) כתב שכל תיקו בש"ס, בדאורייתא לחומרא, ובדרבנן לקולא. וכן נראה דעת הרמב"ם והרא"ש בסוגיא בברכות (יב.) לגבי פתח בחמרא וסיים בשכרא. ואם כן יש לנו שלשה עמודי הוראה שתיקו בדרבנן לקולא[3]. ואם זה תיקו בדיני ממונות, אין מוציאים ממון מהמוחזק. לכן לגבי הנדר שכתב הרא"ש  - שהוא דין דאורייתא - צריך להחמיר, אבל לגבי איסור אכילת בשר בתשעת הימים שזה מנהג בלבד, ואפילו פחות מאיסור דרבנן, הולכים להקל, ואומרים הואיל ואישתרי אישתרי.

קבלה של הרדב"ז

יב. רבי אליעזר ממיץ בספר יראים (סי' שא) והגהות מימוניות (פרק ב מהלכות חמץ ומצה הט"ז אות א)  חולקים על הרמב"ם וסוברים שכל תיקו בש"ס יש להחמיר. והחזון איש הלך בעקבותיהם, ולכן החזון איש (בהל' שביעית סי' כב אות א) החמיר בדין חממות בשביעית, למרות שהוא ספק בירושלמי (פ"ק דערלה סוף ה"ב), ושביעית בזמן הזה דרבנן. אבל לפי הכלל של הרי"ף הרמב"ם והרא"ש יש לתפוס לקולא, וכבר כתב לנו מרן בהקדמתו לספר בית יוסף, שאנחנו פוסקים כשלשת עמודי הוראה הנ"ל, או כשנים מתוך שלשה. כנראה החזון איש הלך בשיטת מהרש"ל והרמ"א שהם חלקו בכל תוקף על הכלל הזה של מרן, שהרי יש עוד ראשונים, ומדוע נפסוק דוקא כשלשה אלו?! לכן הרמ"א[4] פרס 'מפה' על 'השלחן' של מרן, והעיר עליו את הערותיו, והחזון איש נמשך אחריו. אבל כבר הזכרנו בשיעורים קודמים מה שכתב הרדב"ז (סימן שני אלפי רכה), שקבלה בידו, שהרי"ף והרמב"ם היה להם את כל הכתבים של הגאונים והראשונים, ועל פיהם חיברו ספריהם. אם הרדב"ז היה כותב מדעתו אולי היה אפשר להתווכח אתו, אבל הוא כותב שכך קיבל מרבותיו, ולפי זה לא קשה עוד מה שטענו הרמ"א ומהרש"ל, כי אדרבה פסקי הרי"ף והרמב"ם הם כדעת רוב הראשונים.

גברא או חפצא

יג. אלא שמרן זצ"ל בחזון עובדיה (עמ' קפו) דוחה את הראיה מבשר נחירה, כי יש הבדל בין איסור חפצא לאיסור גברא, בבשר נחירה הבשר עצמו אסור, אך מכיון שהוא הותר קודם כניסתם לארץ יש מקום לדון שנמשך היתרו גם בארץ. אבל בשר בתשעת הימים הוא איסור על הגברא שלא ישמח באכילת בשר, ורק בשבת נדחה איסור זה משום עונג שבת, אבל במוצאי שבת חוזר האיסור על האדם לאכול בשר.

הלכה למעשה

יד. הלכה למעשה, כדאי להחמיר שלא לאכול במשך השבוע בשר שנשאר משבת, ויתן את הבשר לקטן, או לאדם חלש כמו חולה או מעוברת ומניקה. אבל מי שמיקל לאכול בעצמו משיורי בשר של שבת יש לו על מה שיסמוך.

גדר שקיעת החמה

טו. צום תשעה באב מתחיל משקיעת החמה. יש אומרים שקובעים את השקיעה בכל שכונה לפי השקיעה שלה, ובמקום גבוה השקיעה מאוחרת יותר. את השקיעה בתל אביב יותר קל לשער כיון שהיא במישור, אבל ירושלים הרים סביב לה ויש מקומות גבוהים ונמוכים. להלכה אנחנו תופסים כדברי הרב חיד"א (בברכי יוסף סי' שלא סעיף ז) שמשערים בכל העיר לפי המקום הגבוה שבעיר. וגם הרב טוקצ'ינסקי העמיד אנשים על גג ישיבת "עץ חיים" ברחוב יפו שהיה בנין גבוה, ומשם עקבו יום אחר יום על שקיעת החמה, ולפי זה קבע את זמני השקיעה בלוח שנה שלו.

לא יצמצם

טז. אמנם אין דין 'תוספת' בתענית תשעה באב, ודי להתחיל את התענית מהשקיעה ממש, מכל מקום קשה לצמצם ולהתחיל את הצום בשקיעת החמה בדיוק, אולי השעון מפגר קצת, ואולי לא דקדקו כל כך בזמן השקיעה שבלוח. ולכן יפסיק לאכול ולשתות כמה דקות קודם זמן השקיעה שכתוב בלוח שנה.

בין השמשות מותר

יז. בתשעה באב יושבים על הארץ, ולכן מזיזים את כל הספסלים לצידי בית הכנסת. אבל בשנה זו שתשעה באב חל במוצאי שבת, לא יסדרו את הספסלים לפני השקיעה, שהרי אסור להכין משבת לחול. וגם אולי עד הלילה כבר יבוא המשיח. אבל לאחר השקיעה שהוא זמן בין השמשות אפשר להקל לסדר את הספסלים כיון שהוא לצורך מצוה [ראה שלחן ערוך סימן שמב].

מעוברת ומניקה בצום דחוי

יח. צום תשעה באב השנה הוא דחוי, ודינו כמו י"ז בתמוז לענין זה שמעוברת פטורה מלצום, מרגע שהוכר עוברה - לאחר שלשה חדשים מתחילת ההריון - היא בגדר מעוברת שפטורה מהתענית. ואם היא מרגישה חולשה יש להקל לה כבר מיד לאחר ארבעים יום מתחילת ההריון. וכן מניקה פטורה מהתענית בשנה זו שתשעה באב דחוי.

לימוד תורה משמח

יט. בגמרא תענית (ל.) מבואר שאסור ללמוד תורה בתשעה באב, שנאמר "פקודי ה' ישרים משמחי לב", בפרט אם שומע שיעור מענין הוא שמח. אבל מותר ללמוד בדברים הרעים, כמו לקרוא בספר איוב, או לקרוא מדרש איכה, או הלכות אבלות. אני זוכר לפני כחמשים שנה, כשהיינו גרים ברחוב אלקנה, היינו חוזרים מתפלת ערבית בליל תשעה באב, ומרן האבא זצ"ל היה יושב אתנו - אחי הגדול רבי יעקב זצ"ל וניבדל לחיים אחי רבי אברהם ואני - על הארץ, ולומד עמנו מסכת מועד קטן פרק ג', דיני אבלות, עד מאוחר בלילה. גם למחרת לאחר תפלת שחרית ומגילת איכה והקינות, היינו ממשיכים ללמוד מסכת מועד קטן, ומגיעים הביתה מאוחר.

מאן דלא קפיד

כ. יש מפחדים ללמוד הלכות אבלות כל השנה שלא יקרה להם משהו. לפני כשלשים שנה כשהוצאנו את הספר ילקוט יוסף על הלכות אבלות, חכם בן ציון אבא שאול זצ"ל היה שכן שלנו, והיה מתפלל אתנו מנחה כל יום, וראה שאני כותב על הלכות אבלות, התפלא איך אני לא מפחד. החתם סופר (חיו"ד סימן שמו) נשאל מרבי עקיבא איגר שאלות בהלכות אבלות, ונבהל, ואכן נעשה אבל על אמו. אבל אמר שמי שלא מקפיד אין לו לפחד. ועדיין היה בי קצת פחד, אנחנו מעריכים מאוד את חכם בן ציון, הלוואי שהמשפחה שלו יעריכו את מרן זצ"ל כמו שהערכנו אותו... הלכתי למרן וספרתי לו על החשש, וגם הוא אמר לי: תאמר שאתה לא מקפיד, ומי שלא מקפיד אין לו לחוש. וכשהבאתי את הספר לחכם בן ציון אמר לי: נצחת את מלאך המות.

אם לא עכשיו אימתי

כא. בתשעה באב יש הזדמנות ללמוד הלכות אבלות. בישיבה הייתי מוסר להם שיעור בהלכות אבלות כמה שעות בליל תשעה באב. יש חזון עובדיה שלשה חלקים הלכות אבלות, וילקוט יוסף הלכות אבלות 900 עמודים, וזה הזמן ללמוד אותם.

חובה ללמוד

כב. דעת רבי יהודה עייאש (בשבט יהודה סי' שפד) שאין חובה ללמוד תורה בתשעה באב, ורק אם רוצה ללמוד ילמד בדברים הרעים. אבל דעת החכם צבי (סימן ק) שחייב ללמוד תורה. ויש ראיה לזה ממה שמברכים ברכות התורה בתשעה באב, ומוכח שיש חובה ללמוד תורה, רק שאין ללמוד אלא בדברים הרעים. יש עוד מה להאריך בזה, אבל העיקר להלכה כדברי החכם צבי, שחובה לעסוק בתורה גם בתשעה באב.

שעשה לי כל צרכי

כג. גם ברכות השחר מברך את כולם בתשעה באב, כולל ברכת שעשה לי כל צרכי שנתקנה על הנעליים. בפרט כיום שכולם נועלים בתשעה באב נעלי בד. ועוד, שבמוצאי תשעה באב נועל נעליים רגילות.