הרב מנחם יעקבזון על פרשת מטות-מסעי: בכל אדם יש גן חיות קטן

הרצף המוגזם של פרשיות שחיתות על רקע של רדיפת בצע וקשרי הון – שלטון, מעוררת תהיה האם עד כדי כך התדרדרנו, האם 'כסדום היינו לעמורה דמינו'?

אנו רוצים להציג כאן מבט קצת שונה. בעצם זה לא מפתיע, כך הוא האדם ואם הוא לא מקדם את פני הרעה הוא עלול למכור הכל, גם את נשמתו לשטן. מי שקורא בספרי התנ"ך את נבואות ירמיהו וישעיהו על התקופות שלפני חורבן הבית הראשון וגלות בבל, מגלה שבו בזמן שהיו בעם ישראל נביאים ובית המקדש קיים ובו גילוי שכינה, התקיימו בד בבד תופעות של שחיתות מוסרית מכל הסוגים.

האדם מורכב מניגודים, יש בו נשמה אלוקית, ויש בו גם גן חיות, קטן או גדול, תלוי בעוצמת הכוחות שבו. התפקיד שלו הוא קודם כל להיות מודע לניגודים הללו וליצרים המחלחלים בקרבו כדי לזהות את השפעתם בעוד מועד, ולהשתדל כל חייו - מצד אחד לרסן את נטיותיו השליליות, ומצד שני לעקוב אחרי השפעותיהן: המודעות והלא מודעות.

מלבד זאת המערכת כולה מחייבת בקרה על גבי בקרה, והיא זקוקה לסדרי חוק ושלטון שימנעו חדירת אלמנטים שליליים והשפעתם, כפי שנראה מניתוח ההלכות דלהלן מפרשת השבוע.

סגירת פירצות

והנה דוגמה מפרשת השבוע. בפרשת מסעי במדבר פרק לה פסוק לא: "וְלֹֽא־תִקְח֥וּ כֹ֙פֶר֙ לְנֶ֣פֶשׁ רֹצֵ֔חַ אֲשֶׁר־ה֥וּא רָשָׁ֖ע לָמ֑וּת כִּי־מ֖וֹת יוּמָֽת".

לעיתים פיצוי כספי למשפחת הנרצח יועיל לה יותר מהריגת הרוצח, יש גם אנשים שעונש כספי כבד ירתיע אותם יותר מכל, ובכל זאת שום הון שבעולם לא יפטור או יכפר לרוצח. וכל כך למה?

לדעת הרמב"ם הסיבה לכך היא כדלהלן ''ומוזהרין בית דין שלא ליקח כופר מן הרוצח ואפילו נתן כל ממון שבעולם ואפילו רצה גואל הדם לפטרו, שאין נפשו של זה הנהרג קנין גואל הדם אלא קנין הקדוש ברוך הוא, שנאמר 'ולא תקחו כופר לנפש רוצח', ואין לך דבר שהקפידה תורה עליו כשפיכות דמים, שנאמר ולא תחניפו את הארץ, כי הדם הוא יחניף את הארץ''. (רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה ד').

הווה אומר: קיום גזר הדין הוא לשם תיקון ההשפעה השלילית של הרצח. (מלבד זאת טורח הרמב"ם להדגיש את העובדה שהריגת הרוצח אינה ענינו של גואל הדם, ולכן מחילתו אינה מועילה).

אולם לצורך הענין שאנו עוסקים בו חשוב לראות את דעתו של 'ספר החינוך' שנכתב לפני כשמונה מאות שנה ויותר, וכך הם דבריו: ''שלא ניקח כופר כלומר פדיון, ואפילו כל ממון שבעולם, להציל נפש הרוצח שלא להורגו, שנאמר (במדבר ל"ה, ל"א): 'ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות'. שורש מצוה זו ידוע, שאם הורשו אדוני הארץ ליקח כופר מיד הרוצח, נמצא שכל הגדול מחברו ועשיר ממנו יהרגנו אם יחרה אפו עליו ויתן כפרו, ונמצא חרב איש באחיו, והישוב בטל" (פרשת מסעי מצוה תיב).

הווה אומר: שימוש בכופר עלול לפתוח פתח לשימוש לרעה בכח העושר! לפי ספר החינוך, המערכת צריכה לקדם את פני הרעה, ולחשוש אפילו מרצח באם יוסר גורם ההרתעה מבעלי ההון. אדם מסוגל לרצוח מתוך כעס וזו לא תגובה רק של אנשי שוליים.

הענישה היא כלי מרתיע ואל לנו לתת לבעלי ההון פתח להתפרצות כעסיהם על סמך יכולתם להעניק פיצוי כספי.

מעניין לציין כי ההוראה להימנע מקבלת כופר נאמרה גם ביחס לרצח בשוגג בו כאמור בפרשתנו הרוצח חייב גלות. גם על כך נאמר בפרשתנו (פרק לה פסוק ל"ב) "וְלֹא־תִקְח֣וּ כֹ֔פֶר לָנ֖וּס אֶל־עִ֣יר מִקְלָט֑וֹ לָשׁוּב֙ לָשֶׁ֣בֶת בָּאָ֔רֶץ עַד־מ֖וֹת הַכֹּהֵֽן". גם כאן, כשבעצם מדובר לכאורה במעשה בלתי מכוון – ישנו חשש להשפעה שלילית כאשר העונש יומר בקנס כספי או ב'כופר'. לפי גישתו של ספר החינוך יש להניח שהקלה בעונשו של הרוצח בשוגג על ידי כופר, היתה נותנת פתח לרוצח המתחזה לשוגג, תוך ניצול הפירצה של כופר במקום גלות. העונש של גלות מרובת שנים הינו אפקטיבי למדי אבל כסף לא ימנע מבעלי ההון לנצל את הפירצה.

ההחמרה של מערכת הענישה ואכיפת החוק מעידה כי גם בתקופות הטובות ביותר של עם ישראל, התורה לא מתעלמת מהסיכון להתפרצות אלימה עד כדי רצח. לאמור, עלינו להכיר בכוחות השליליים המקננים בתוכנו ולנקוט באמצעי ריסון בד בבד עם הטיפול בשורש הבעיה.

החינוך מתחיל מהקודקוד

במקביל למערכת הענישה, חייבת להתקיים מערכת חינוכית והיא מופנית לכל שכבות העם וקודם כל לראשיו. בתחילת פרשת מטות מופיעה החובה הבסיסית של קיום הבטחה שבועה ונדר, והיא מופנית באופן יוצא דופן כפרשה שנאמרה ל'ראשי המטות': "וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־רָאשֵׁ֣י הַמַּטּ֔וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה ה'. אִישׁ֩ כִּֽי־יִדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לַֽה' אֽוֹ־הִשָּׁ֤בַע שְׁבֻעָה֙ לֶאְסֹ֤ר אִסָּר֙ עַל־נַפְשׁ֔וֹ לֹ֥א יַחֵ֖ל דְּבָר֑וֹ כְּכָל־הַיֹּצֵ֥א מִפִּ֖יו יַעֲשֶֽׂה". (במדבר פרק ל ב' – ג').

אילו היו ראשי המטות נבחרי ציבור בפריימריז או בבחירות חופשיות, היינו אומרים כי הוראה זו באה לשלול את האמירה 'לא הבטחתי לקיים'.  אולם, גם בלא להזדקק להבטחות חסרות כיסוי של אישי ציבור, הצורך להדגיש את חובת העמידה בדיבור, חובת קיום שבועה, באה לחדד את המערכת המוסרית ואת המידה היסודית של אמת ואמינות – והיא מופנית בראש וראשונה לראשי הציבור. חינוך למידת האמת הינו מהמרכיבים היסודיים למניעת שחיתות ולבניית אמינות - והחינוך לכך מתחיל מהקודקוד.

הטור מעובד מדבריו של הרב מנחם יעקבזון, ראש ישיבת 'מאור יצחק' במושב חמד, ומתפרסם לעילוי נשמת מנחם בן יששכר ורחל בת מנשה ז"ל.