העצמה לנשמה לפרשת מטות מסעי: כשקיבלתי בשורה מרה

לפני כשש וחצי שנים, לאחר לידת בני השלישי, החלו מיחושים לטרוד את מנוחתי. תוך זמן קצר ביותר התגלו בגופי ממצאים סרטניים.

קבלת הממצאים היוותה אחד מרגעי המפנה הגדולים והמפחידים ביותר שידעתי בחיי. מחשבות רבות החלו לתקוף את ראשי ולסחרר את דעתי. לאן פני מועדות? האם אחיה? מה יהא על ילדי הקטנים? איך יסתדר בעלי???

נקודת מבחן שכזו, היא אחד הסיוטים הגדולים והמאיימים ביותר על האדם. גם בעבורי היו אלו רגעי משבר גדולים ועצומים, בהם נאלצתי לבחור: "ראה אנוכי נותן לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע... ובחרת..." (דברים י"א). האם אני בוחרת לוותר על חיי ולהתייאש מהם, ולו רק משום ש"למי בכלל יש כוח", ברגעים שכאלה, לבחור בחיים? כשהעובדות בשטח מלמדות שההיפך הוא הנכון? או שאני לוקחת החלטה אמיצה להצליח, בע"ה, ככלות הכל?

באותה תקופה, עת הרגשתי את איתותי הכאב המשודרים מגופי היגע, החלטתי לצאת למסע מול עצמי, לצלול לתוך פנימיותי... למדתי לעצום עיניים ולסרוק את מצבי בעיני רוחי. בשלבים הראשונים, מיד בתחילת עוד התבוננות מעמיקה, הייתי רואה בתוכי מדבר שממה צחיח... הכל יבש, סדוק, צהוב, לוהט כחום היום. חיים שוקקים לא באמת יכלו להתקיים בו. הבנתי שהלחץ, המתח, הדריכות, הכעסים והתפיסה השלילית בהם אני אחוזה, מחריבים כל חלקה טובה בתוכי ומחוצה לי.

אט אט למדתי להשקות את השממה במים חיים. דמיינתי שאני משקה את המדבריות, נותנת לקב"ה להגשים בעבורי את החלומות... גשם חי שמחלחל אל בין הסדקים והחרכים, חודר אל האדמה שהתאבנה זה מכבר, ושכלפי חוץ נראתה חסרת תקנה. רק כלפי חוץ...

הסבלנות, הקבלה, ההתחברות, ההרפיה שבתהליך השתלמו, גם כשלא היה קל, בשום שלב. התחלתי להרגיש שדברים משתנים. זכיתי לראות כיצד המדבר השמם הופך לנווה ירק שוקק חיים. בגן העדן הפרטי שלי החלו להיראות ציפורים מצייצות, עצים מלבלבים, פרפרים מרהיבי כנפיים, פרחים צבעוניים, ריחניים... העולם שלי נצבע בצבעים בהירים ומחיים.

לאחר תקופה ארוכה של פסק זמן מבדיקות, רופאים ורפואות, חזרתי כדי להתבשר בכך ש"ראו זה פלא!"... לממצאים האמורים לא נותר זכר! בעצם כן נותר... והוא ירוק, תוסס, וגדוש חיים מאי פעם!

פרשותינו מדברות על המסעות הארוכים, ושלל התלאות שעובר עם ישראל, כשהמסר הגדול ביותר בעבורנו הוא: "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", ו"אפילו אם חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים!".

אזי גם כשתמונת המציאות נראית בעינינו שחורה ושלילית כ"כ, עלינו לזכור שמתוך החשכה הגדולה ביותר מפציעה "שמש צדקה ומרפא בכנפיה"! שבת שלום.

חגית אמאייב הנה יועצת בכירה מטעם מחלקת שלום בית בהידברות. לפניות למחלקה - 073-222-1310 או במייל shimonb@htv.co.il