משפחה "תקועה": ארבעה ילדים בשידוכים

תופעה חדשה פוקדת היום משפחות רבות. עד כה הכרנו ילד אחד "תקוע" במשפחה. היום אפשר למצוא קבוצות של אחים תקועים בתוך אותה משפחה. ולצערנו יש מקרים שבהם כל הילדים באותה משפחה – תקועים. לא פחות ולא יותר. אין יוצא ואין בא. נסו לעשות פעולת כפל פשוטה. אם ילד אחד מתקשה להגיע לשידוך וההורים יוצאים מדעתם מדאגה והופכים את העולם, כדי להביא אותו לשידוך, איך ירגישו אותם הורים אם זה אחד כפול ארבעה? נראה הזוי.

רבים ההורים ששואלים את עצמם "איך הגענו עד הלום?", איך "הצלחנו" להביא את עצמנו למצב בלתי אפשרי כזה? מה עושים מול הסביבה המלחיצה? ומה שחשוב, איך מתקדמים מכאן?

החלק הקשה ביותר הוא רגשות אשמה דינמיים שלא מרפים. אכילה עצמית, תחושת קושי אינסופי. אפשר לומר שחבל על "דורות של צאצאים שאינם נולדים", אך האם יתכן שלפני המחשבה על הנכדים הצער הוא על ילדינו אנו, שאינם מממשים את עצמם, אינם מתחתנים ונשארים משמימים בבית?....

רשות הדיבור ניתנת לחיה, אמא משדכת ומחפשת מוצא (הניה גולדברג מעלה את הדברים):

"הסיפור שלי הוא פשוט מאד. שני ילדי הגדולים נשואים (אשר ויעל). שתי בנותי הצעירות נשואות (דינה ושרה). ביניהם יש ארבעה שיושבים בבית. כך, כמו שאתם שומעים! וכדי שלא תתייחסו לכולם בתור 'הם', ותזהו אותם כ'אחד אחד', אציג אותם לפניכם: חיים (34) ישראל (32) רינה (29) ראובן (26). כל אחד מהם הוא בן אדם טוב, מבין, אחראי וחיובי. כל אחד יש לו את האישיות האישית שלו. גם אם הם שייכים לאותה חבילה, הם אנשים שונים ונפרדים לחלוטין. מיותר לציין שכל השמות בדויים.

אתם בוודאי שמים לב שלא שמרנו על הסדר, וברגע שעלו השידוכים של דינה ושרה הקטנות בבית, אמר בעלי, "בואי נתקדם, ועם כאבי הלב נתעסק אחר כך". אני שמחה שעשינו זאת, ושמחה גם על היוזמה שבעלי גילה.

מי חשב בשעתו, כשאנחנו התחתנו, איזה אושר יביאו הנכדים? אפשר לומר, גן עדן עלי אדמות. כמה טוב, כמה משמח... לנו יש נכדים. אך לחשוב על ילדינו הנפלאים שלא מקימים בתים, לא קל.

אז זוהי תמונת המצב אצלנו. 8 ילדים בלעה"ר, הארבעה שבאמצע – תקועים.

ואיפה בעלי? בעיקרון הוא אדם חיובי, אך אין לו כל כך נוכחות. אנחנו פחות או יותר מסתדרים. היו שנים ששאלתי את עצמי על החיים של שנינו, אך הגענו להבנה שאיננו דורכים אחד על היבלות של השני. האמינו לי, גם זה משהו. אנחנו שורדים ביחד וממשיכים. די נחמד לנו בצורה הזו. האם אפשר לומר שיש בינינו ידידות לא כל כך פעילה? האם אני כ"הדומיננטית בבית" דחקתי אותו לפינה או שהוא דחק את עצמו? אינני יודעת, יתכן... בפועל, אפשר להגדיר אותי כעוגן משפחתי. נוח לי בתפקיד האימהי שלי, וכיוזמתית מטבעי, מטריד אותי חוסר האונים הזה בעניין הרווקים שלנו.

האם באמת זה המצב וכל מה שנשאר, זה להתבשל בתוכו? מה ניתן לעשות שלא עשינו? להתפלל? אם משהו טוב יצא מכל הסיפור, זו התפילה האינסופית. וכשאנחנו ביום כיפור אומרים "פתח לנו שער בעת נעילת שער" זו הקלה גדולה בשבילי לדעת ש"שערי דמעות לא ננעלים", אפשר להמשיך ולבכות ולבקש רחמים כל השנה.

מה בקשר לסביבה? מה יכול להיות? הסביבה מכירה אותנו ונדה לנו. כשאני יורדת פעם למכולת, ברור לי שאפגוש נשמה טובה של מישהי מהשכנות או הידידות שלי, והיא תפנה אלי בעיניים מעוננות, חיה? אני כל כך שמחה לפגוש אותך (ואני הייתי רוצה להעלם), נו... מה שלום חיים או ישראל? יש הצעות?

האם לספר לה שישראל בשום פנים ואופן לא מעוניין לעקוף את חיים שלפניו, יהיה מה שיהיה, ושהציעו לו אתמול מישהי מאד מתאימה? בררתי, אך עולה בי החשד שהוא מסתתר מאחורי חיים, ושהוא לא באמת מחכה לו, רק מנצל את הגב הרחב שלו בשביל לברוח מכל העניין. למה הוא בורח? רבונו של עולם, למה?

או אולי ליידע אותה שיש לחיים הצעות רבות, אך לאחרונה הוא נפגש עם כל אחת 12 -15 פעמים, היא מתוך תקווה – ממשיכה, אך הוא בסוף אומר משהו כמו "אני לא ראוי לבחורה כל כך טובה", ומוריד? האם המפגשים הרבים שלו טובים לו בשביל "להיות בשידוכים", כדי שאנחנו נפסיק לשבת לו על הזנב, וכדי שהוא יראה נורמלי בעיני הסביבה, כי "הוא הרי בשידוכים... עובדה שהוא נפגש" (ועובדה שהוא בורח. גם הוא).

(צילום: shutterstock)

איכשהו אני נמלטת ופוגשת בבית את העיניים הדאוגות של רינה שאומרת "אמא, מה יהיה, אין הצעות!". ובאמת אין, וההצעות שבת 29 מקבלת הן לא משהו. מתארת לעצמי שאם הבחורים מתחתנים בני 22, אז מי שלא, האם יתכן שיש לו קושי? ורינה היא כל כך מושלמת וטובה ונפלאה, למה עליה לקחת בחור עם בעיה? התחלנו כבר לחשוב שאולי גרוש יתאים לה, אך לרינה עדיין קשה לשמוע כזה דבר. אולי בהמשך היא תתרגל לרעיון.

ברור שזה צריך להיות אדם מושלם ש"נפל בפח" ולא ש"הפיל בפח", מישהו שנכנס בלי כוונה לחיים אומללים ונחלץ. שתהיה לו רמה אנושית טובה, שיהיה למדן מהשורה הראשונה, ממשפחה טובה, ובמיוחד בן אדם טוב כדי שרינה תרגיש נהדר, ובכלל לא תשים לב שהוא כבר עבר מערכת נישואים אחת. מה אומר ומה אדבר, רינה היא באמת כלילת המעלות. כל היום היא מדברת על בית של תורה, אמיתי, כמו שהיא חולמת. למה אין לה הצעות? היא הרי מיוחדת כל כך?

לא מזמן פגשתי באוטובוס מישהי מהשכונה שאמרה לי 'את יודעת, רינה מתאימה לראש ישיבה'. כל כך שמחתי ועניתי לה שבאמת "רינה יודעת ברור מה זה בית של תורה". ואז היא הוסיפה בשקט: 'אולי הבחורים חוששים שהיא עוצמתית מדי. כי בחור מחפש אשה שתהיה ידידה, לא מנהלת'. היה לי קשה לשמוע את זה. מי דיבר על מנהלת? למה אנשים חושבים שהיא תנהל? ולמה כל אחד נהיה לי פסיכולוג בגרוש שמבין בנפש ילדי?

פתאום נזכרתי בראובן שאחריה, שלא סובל שמישהו אומר לו מה לעשות, וחשבתי לי, מעניין... רינה באמת לא יכלה להיות אשתו של ראובן, כי הוא רוצה להיות הגבר בבית ולא שאשתו תנהל אותו. אשתו תנהל אותו? ומה בעצם אני עושה לבעלי?

ואז צצה לי מחשבה לא נעימה: 'אולי גם אני שתלטנית ומנווטת את כולם?' היתכן שחיים וישראל דומים יותר לבעלי, ורינה וראובן – לי?

האם אנחנו עוסקים בכיפופי ידיים הדדיים? בשידוך של אשר, הבכור, בעלי לקח את הפיקוד, ואני את הבקרה. כל דבר שהוא עשה לא היה טוב בעיני. קשה לי לקבל את הניהול שלו? בשידוך של יעל, התהפכה המגמה. הפעם, אני ניהלתי והוא ירד מהכותרות. אך כשהקטנות עמדו על הפרק ועמדו לדלג על כל הארבעה, והמחשבות שלי השתוללו בתוכי כי דילוג כזה היה בלתי נסבל, רציתי לדחות את השידוכים שלהן, ואז הוא התערב ואמר שלפעמים צריך לנהוג בחכמה ולאו דווקא לפי סדר.

שמתם לב שבזמנים קריטיים הוא עולה על הבמה? יש לבעלי משהו שהוא מצטיין בו. הוא יודע לקרוא נתונים. גם אם הוא נמצא זמן רב בצל, הוא מגיח פתאום ואומר את הדבר הכי נכון.

היה די מוקדם. חזרתי מהמכולת. בעלי עמד בפתח בדרך החוצה וכשהוא ראה אותי, הוא התחיל לומר ש'חייבים לדבר עם ישראל, כי הבחורה מתאימה'. ואז כשהתכוננתי לענות שזו כמעט ברכה לבטלה, ראיתי פתאום את העייפות בעיניו ושאלתי את עצמי, האם לא הגיע הזמן לעשות איזה שהוא סדר אצלנו? האם אנחנו מפספסים משהו, כשבמקום ליישר קודם כל את ההדורים בינינו, בשידוך של עצמנו, אנחנו מבוססים בבוץ של השידוכים התקועים?...

הקשיבו לשאלה שמעניינת אותי. מה דעתכם, האם יש קשר בין הקשר בינינו (שלי ושל בעלי) ובין הבעיה שבה ארבעה מילדינו תקועים? ברור לי שהכל משמים, ומה שה' רוצה הוא יעשה, אך בחלק של ההשתדלות, בדרך הטבע, היתכן שיש זיקה בין הזוגיות של ההורים לזוגיות של הילדים?

אינני מאחלת לכם לעבור את מה שאנחנו עוברים. עייפתי קצת מהחפירות ומהאמירות של כל העולם, אשמח לתגובות בונות שבאות מתוך רצון טוב. כיתבו ותבורכו".

הניה גולדברג, פסיכותרפיסטית משפחה ושידוכים, אישי קבוצתי והרצאות, בנות הורים זוגות, 026424049 hgoldberg10@gmail.com