אמא, בבקשה אל תוותרי עלי כל כך בקלות

אמא, כבר המון זמן שאני רוצה לשבת, לכתוב ולספר לך כמה אני אוהבת אותך. גם אם לפעמים זה לא נראה ככה וגם אם אני לא אומרת את זה – זה לא אומר שזה לא מה שאני מרגישה.

אמא, אני אוהבת אותך! תזכרי את זה תמיד! אני לא יודעת אם זה גם מה שאת חושבת, ואם גם את אוהבת אותי, כי מעולם לא הראית את זה לאף אחד. או שבעצם, לי את לא מראה ולא מגלה אהבה. אמא, יש לנו בזמן האחרון המון מריבות שטותיות, חסרות טעם. אם רק היית יודעת איך כל מריבה שוברת אותי, אם רק היית יודעת עד כמה נפגעתי מכל מריבה כזאת, אם רק היית יודעת שאחרי כל מריבה הייתי הולכת ומסתגרת בחדר... כמה חיכיתי שתבואי ותדפקי רק עוד פעם אחת על דלת חדרי. שתיכנסי ואפילו תכריחי אותי לבוא ולשבת אתכם מסביב לשולחן, אפילו אם אעשה פרצוף כשאשב שם, ליד אבא, במקומי הקבוע ואעשה את ההפגנה הקבועה והידועה שלי – אבל זה יהיה רק פרצוף, כי בפנים, בתוך הלב, אני ארגיש הקלה. ארגיש רצויה, קצת אהובה, והכי חשוב – ארגיש חשובה, חלק ממכם, מהמשפחה היחידה שלי, חלק שלעולם לא תסכימו לוותר עליו. אחרי כל סכסוך ומריבה בינינו אני יושבת בחדר ובטוחה שהנה, הפעם לא תוותרי עלי, על הילדה שלך. ששוב לא תפחדי ממני ומהצעקות של התינוקת שלך, שרק לפני כמה שנים יצאה ממך. את זוכרת כמה חיכית לי שאבוא, כמה שמחת בלידת הילדה שלך? תמיד הייתי כל כך שלך, תמיד אמרת לי שאשאר תמיד הבת הקטנה שלך. אמא, בזמן האחרון אנחנו חוששות אחת מהשנייה. כל מילה גוררת וויכוח וסערת רגשות. אבל תביני, ככל שאת זזה ממני ומוותרת עלי – אני נהיית נסערת יותר, עצבנית יותר ומאיימת. אחרי כל וויכוח אני מרגישה מושפלת. לך אולי נדמה שהנה, שוב ניצחתי, שאני הייתי החזקה, זאת שלא אכפת לה מה אומרים עליה, או כמו שאת מגדירה אותי – זאת ש"שמה פס על העולם". אבל לא, אני המנוצחת. כי שוב, במקום לעמוד מולי חזקה – את מתכווצת ומתחילה לרעוד, השפתיים שלך מתחילות לרטוט בצורה קצת חשודה ואני מבינה שהנה, שוב גרמתי לך לבכות. את מתכווצת לך ונותנת לי להיעלם, ולי נשאר רק לדמיין שאת באה אלי ומוציאה אותי מהחדר, ואומרת שאני חלק מהמשפחה, חלק ממך, ואת לא מוותרת עלי. אבל לא. שוב את מתייאשת ומוותרת עלי בכזאת קלות, בלי להילחם.

אמא, תני לי להמשיך להיות ילדתך, חלק ממך. בבקשה אל תוותרי עלי כל כך בקלות, כי אמא, אני צריכה אותך, צריכה את המאבקים האלו. הם אלו שנותנים לי להרגיש את עצמי, לבנות את אישיותי ופשוט להיות אני. אני יודעת שקשה לך עכשיו. קשה גם לי מאוד. קשה לשתינו, אבל אמא, את אמא שלי, ואני מתחננת אליך בלי קול – אל תוותרי עלי.

כי להיות עצמאית זה לא אומר להתייתם!

אמא, אני כל כך זקוקה לך, לאהבה ולסליחה שלך. אני בתחילת דרכי עכשיו, ורוצה לדעת ולזכור שבכל פעם שרק אסתובב אחורה – אוכל לראות אותך שם, חזקה ומחייכת ואומרת לי – יופי, תמשיכי, אני כאן תמיד בשבילך.

תביני אותי, אמא. אני אדם עצמאי, מתלבטת ובוחרת לעצמי את טעם לבושי ואת סגנון חיי. נכון שזה קשה לך לקבל אותי כעצמאית, עם רצונות אחרים ממה שחשבת וקווית, כאדם נפרד ולא עוד כילדה הקטנה של אמא שתמיד כל כך התגאית בה, בבת הזקונים שלך.

בזמן האחרון אני מחפשת מקום בטוח לברוח אליו, מישהו שיקשיב לי, שיבין אותי. בבית לא קיבלתי את זה, אני לא יודעת למה ומה קרה. אולי את ואבא סירבתם להאמין שגדלתי והשתניתי, ואולי סתם לא רציתם להאמין, אבל את, אמא, צחקת לי בפנים, ואני, שהייתי ילדה רגישה, נפגעתי מאוד. יכול להיות שזה קרה מחוסר תשומת לב או מחוסר זמן, או סתם בגלל בעיות שצצו פתאום במהלך החיים. זה בכלל לא ברור לי איך כל זה קרה, אבל זה קרה, וזה הרס לי את השנים הכי יפות, כי לא מצאתי אוזן קשבת ומבינה. אז חיפשתי בחוץ, אצל חברות וסתם אנשים, וזה קצת הקל. אבל כמה העולם יכול לעזור? כל אחד צריך את המשפחה שלו כדי לעבור את התקופות הקשות שלו ואת המשברים, ואת זה כמעט ולא היה לי. אז ספגתי ושתקתי וסגרתי הכל בתוך פינה קטנה בלב, אבל באיזשהו שלב נגמר שם המקום, והכל התפוצץ בקול רעש חזק מידי. הייתי חייבת להוציא, לשפוך, לספר – אבל לא העזתי. פחדתי ממך ומתגובתך, אז המשכתי לבלוע את הכעס והעלבון, הדמעות והכאב, ונאלצתי להמשיך להתמודד עד היום עם כל הקשיים שיש בדרך.

אמא, אני לא יודעת אם אי פעם המכתב הזה יפגוש אותך. ואם כן, באיזה מצב תהיי? תהיי מוכנה להבין אותי? תהיי מוכנה לקבל? להשתנות בשבילי, בשביל הילדה שלך שהיא חלק ממך, בשר מבשרך? לא יודעת מתי הוא יפגוש אותך ואם בכלל, אבל אמא, אני חייבת כאן ועכשיו לבקש את סליחתך. אם לא ממך – אז מה', מאבא שלי. מקווה שהוא יסלח לי, כי ממך יהיה לי קשה לבקש סליחה אחרי כל מה שעשיתי לך, על כל הצער והכאב שהיו מנת חלקך יום ולילה, בסתר ובגלוי. אמא, האם תוכלי אי פעם לסלוח לי על כל מה שעשיתי לך? האם אוכל עוד לבקש סליחה על המילים שהוצאתי מפי, ועל המחשבות? על כל אותן פעמים שביקשתי מה' בקשות נוראות, ואת חלקן שמתי עמוק בתוך קופת הצדקה או בסידור, וחלקן אפילו הגיעו לכותל? האם לכל זה יש מחילה? האם תוכלי לשחרר מפיך, אחרי שתדעי את כל זה, את המילה "סלחתי" בלב שלם? האם יש לי עדיין כפרה על כל זה?
ה', אני פונה אליך, מרימה עיניים לשמים וזועקת בלי קול – תן לי להיות בגן עדן. אני לא מצליחה לנקות את כל הרוע שעשיתי, לכפר על כל המעשים. אני לא רוצה להיות בצד של, הרשעים ולעלות אחרי 120 לגיהינום, אף על פי שאני יודעת שזה מה שמגיע לי, שאני זאת שהבאתי את זה על עצמי, וזאת אשמתי. אבל אבא, תרחם עלי, אני רק ילדה. אומנם כבר בת 18, אבל עדיין ילדה קטנה, ולא תמיד מבינה את המשמעות של כל מה שאני עושה. רק אתה יכול באמת לסלוח לי על כל מה שעשיתי – על עבירות חמורות, על עשרת הדיברות. כל פעם שחטאתי  וחשבתי שאני עושה דווקא להורים שלי – בעצם חטאתי לך. שנאתי אותך. אף פעם לא הבנתי איך מכל הרוע הזה תצמח הישועה, סתמתי את אוזני בפני כל אותם אנשים שניסו להסביר לי שיהיה טוב, סירבתי להאמין שאני זאת שהורסת לעצמי את החיים, כי הכל ממך, ולכן אתה זה שהורס לי את חיי.

אבא, האם יש טעם לבקש את סליחתך? את סליחת הורי? לא מגיעה לי הסליחה הזאת, אני כפוית טובה. כשטוב לי – אני נעלמת, וכשרע – מיד חוזרת אליך. אבא, קבל בבקשה את הסליחה שלי, רק אתה רואה את הדמעות שיורדות, ורק אתה שומע את הזעקה האילמת.

אבא, תזכור, אין לי עוד אבא אחר. רק אתה נשארת לי בעולם הקר והאכזר הזה, אל תתרחק ממני!

א-ב-א!

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.