הגרי"ש אלישיב: "הלב של האדם הוא קודש. צריך לשמור עליו ולא לתת לשום דבר להיכנס"

"חמש שנים בלי מרן הרב אלישיב זצ"ל, 'פוסק הדור', הן חלל גדול לכולם, הן בדברים הגלויים לנו והן שאינם גלויים לנו. עבורי, אלה 5 שנים של יתמות, בלי הרֶבֶּ'ה", במילים אלו פותח העורך שלמה קוק את טורו השבועי, האפוף זיכרונות אישיים וגעגועים, ב'בקהילה'.

"מי שזכה להסתופף בצלו, לעולם לא ישכח את המחזות הגדולים של 'המלך בממלכת התורה' – בשעת הלימוד, עם הניגון המתוק; במסירת השיעור מתוך שמחת התורה הפנימית שהיתה בשר מבשרו; בתפילתו המשתפכת לפני קונו; בשבריר השניה בו היה משיב ליהודי מתלבט – כל יהודי, מגדול ועד קטן – שביקש עצה, באותה רצינות בה היה מכריע שאלה הלכתית הרת-גורל, כאשר עולם שלם מייחל למוצא פיו; לא נשכח גם את ה'גוט מארגען' המחמם שקיבלנו ממנו מדי בוקר; את האיחולים והברכות שבקעו מליבו הטהור ברגעי שמחה או – חלילה – בעת צרה; וטרם דיברנו על תקיפותו של הרב שהמיסה כל לב, כולל של ראשי ממשלה ושופטי 'עליון' קשוחים.

"ואת כל אלה חסרים אנו. כל שנותר לנו הם קומץ זיכרונות מתוקים ממה שזכינו לראות בעינינו הקטנות, בזכות אבות, זכות אב.

"הלב של האדם הוא קודש. צריך לשמור עליו ולא לתת לשום דבר להיכנס"

"אם אתה כותב", אמר לי השבוע הנכד המפורסם ר' אריה אלישיב, "תכתוב שלא היה אדם שמח בעולם – שמחה פנימית, שמחה של אמת – יותר מהסבא".

"הרב זצ"ל זכה לכך בזכות התורה המשמחת, פיקודי ה' ישרים משמחי לב, לצד מוטו נוסף שהיה אצלו למשנת-חיים: לא לקחת ללב.

קוק משחזר את אחת ההזדמנויות, בהן הסביר לו הרב את המוטו 'לא לקחת ללב': "זה כלל בחיים. רק אתה קובע מה ייכנס לך ללב. כל הדברים שבעולם - צער, עלבונות, ייסורים - צריכים להגיע רק עד פתח הלב. הלב של האדם הוא קודש, צריך לשמור עליו לא לתת לשום דבר להיכנס, רק תורה ועבודת השם. שום דבר אחר שלא ייכנס", אמר הרב הגדול.

באחת מדרשותיו בבית מדרשו 'תפארת בחורים', נתן הרב דוגמה מוחשית לנושא מבית מדרשו של המגיד ממעזריטש: "פעם בא חסיד אל המגיד ממעזריטש לבקש עצה על הרהורים שמפריעים לו בתפילתו. אמר לו המגיד: סע לכפר פלוני, שם תמצא עצה. הימים ימות הגשמים. קנה האיש בשארית כספו סוס ועגלה ובמאמצים מרובים הגיע אל הכפר באישון ליל. הוא מצא את הבית המבוקש, דפק בדלת, אין קול ואין עונה. הוכרח להמתין בחוץ. בבוקר פתח לו בעל הבית את דלתו, הכניסו, השקהו בכוס חמין ויצא עמו להתפלל. אחר-כך ערך לו סעודת שחרית, אך עצה איננו מקבל. לאחר יומיים סיפר לו את המטרה שלשמה הגיע. השיב לו בעת הבית: 'הדבר היחידי שיש לי לומר לך, עליך לדעת שצריך להיות בעל הבית. אם לא רוצים, לא פותחים...' סיים רבינו: "צריך כל אחד להיות בעל הבית על הלב שלו"...

רבינו היה נאה דורש, נאה מקיים. אסונות רבים פקדו אותו ואת משפחתו בשנות חייו, אך הוא היה בעל הבית היחיד על הלב שלו.

כאמור, כל שראיתי, בזכות אבי מורי שליט"א ראיתי. לקראת יום ההילולא, קיבלתי הימנו רשות להציץ באוצרותיו, בכתביו, לזיכוי הרבים.

"מימיי לא הייתי ער לילה שלום ומימיי לא דילגתי על ארוחה"

"הרבי זצ"ל היה 'גדול' שמחייב מאוד כל אחד ואחד. ישנם סיפורי התמדה מופלאים על 'גדולים'. מספרים על גדול שלמד 36 שעות ברציפות בלי לאכול, בלי לשתות, בלי לישון, בלי להפסיק. התמדה עצומה. אבל כשאדם שומע את הסיפורים הללו, מה הוא חושב לעצמו? לי אין כוחות כאלה. אני, אחרי 'סדר' קצר, צריך להפסיק, לטעום משהו, לנוח, אז מה זה 36 שעות ברציפות? זה לא בשבילי. אבל רבינו זצ"ל הוא גדול שמחייב כל אחד.

"הרב'ה זצ"ל העיד על עצמו דבר נורא. בוקר אחד הבחין בנינו, שבא לישון איתו בלילה, עייף. הנין גילה לו שעשה 'משמר' ולמד כל הלילה. אמר לו הרבי זצ"ל: בשביל מה? מה יוצא מזה? בלילה אתה לא לומד טוב כי אתה עייף, וביום אתה בוודאי עייף. איפה התועלת? ואז הוסיף הרב וגילה לו דבר מדהים: 'מימיי לא הייתי ער לילה שלם, מימיי לא דילגתי ארוחה.

(צילום: פלאש 90)

"כמובן, הוא לא האריך מדי בארוחות, מי שראה אותו ראה שהוא לא אוכל הרבה מדי, והגוף שלו העיד כמה הוא אוכל... אבל מה שהוא החליט שצריך לאכול כדי לחזק אותו, על זה הוא לא דילג. מה, להתחיל לשחק עם הכוחות – ואז ליפול, והלימוד יהיה פחות איכותי? הוא ישן כמה שראה שנחוץ לו כדי להיות ערני ומרוכז בלימוד. כל ימיו היה משכים קום ומתחיל ללמוד בשלוש בלילה, היה נח מעט ביום. אבל הכול בצורה נורמלית בהתאם לכוחותיו. אלה דברים שמחייבים כל אחד מאתנו. אפשר לחיות בצורה של אדם נורמלי, עם אכילה ועם שינה, אבל בהתמדה וניצול הזמן, כפי הכוחות שקיבלנו".

אחד השיקולים: איזו הפטרה תהיה קצרה יותר לקריאה עבור חתן ה'בר מצוה'

על גדלותו בתורה של רבינו זצ"ל, נכתב רבות וטובות. פחות כתבו על מידותיו המופלאות. אי-אפשר בלי מילה על רגישותו לזולת, במעמדו הנשגב, לכל אדם, אפילו ל...נער בן 13.

חודשים לפני שמחת בר המצוה שלי, שאל אבי מורי שליט"א את הרב זצ"ל מתי לקבוע את שבת הבר מצוה שלי, בשבת שלפני או בזו שאחרי יום הבר מצוה עצמו.

וכך ענה הרב: "מבחינה הלכתית, זה לא משנה אם יעלה לתורה שבת לפני או שבת אחרי... תעשו מה שיותר נוח למשפחה. אבל אחד השיקולים צריך להיות: איזו פרשה או הפטרה תהיה קלה או קצרה יותר לקריאה עבור חתן הבר מצוה".

גם לעת זקנותו וחולשתו, רבינו זיע"א לא עשה לעצמו 'הנחות'. בכל פעם שהתקשיתי לקום בבוקר בזמן, נזכרתי בדמותו, כיצד הוא מתגבר כארי כל לילה למרות חולשתו וזקנותו. לא ניתן היה לעמוד מנגד.

כך גם בדקדוק ההלכה לא 'ויתר' לעצמו, גם לא בזקנותו. בשל הקפדתו על דין 'חדש', מדי שנה, לאחר חג הפסח, הייתי רוכש עבורו בחו"ל – מחנות בבעלות נכרית – מוצר מזון מסוים שהיה נחוץ לבריאותו.

חזרתי לארץ עם המוצר. לאחר שהעניק לי ברכה במאור פנים, פנה הרב לנכדו-משמשו בקודש ושאל: 'נו, שילמתם לו?'

"מידת הנקיות שלו בענייני ממון היתה לשם דבר. הרב לא היה מוכן לקבל הסברים. גם אם היינו אומרים לו שאנו מוכנים להעניק לו את כל הון ביתנו כדי לזכות לשמשו, הוא לא היה מוותר. תמיד-תמיד ביקש לשלם.

"בלית ברירה, נקטתי במחיר המוצר, אך הרב לא ויתר: "זה מחיר זול בשבילי או שכך זה עולה בחנות?"...

"וככל שננסה לתאר את דמותו של רבינו יוסף שלום ב"ר אברהם – לא ניגע באפס קצהו של מלאך האלוקים שהיה בתוכנו. יהי רצון לפני שוכן מרומים שזכותו תעמוד לכולנו בכל העניינים", מסיים קוק את דבריו הנוגעים ללבבות.