האם הבחירות שלי בדרך אל הילד רצויות בפני ה’?

הניסיון שלי מאתגר אותי בכל יום מחדש.
התלבטויות, התחבטויות, שיקולים, היסוסים ובקיצור – דילמות. כל אלו מתרוצצות בראשי ללא הרף.
האם אני משתדלת במידה הנכונה כדי להרות, או שמא משתדלת יתר על המידה, או שאולי אני פאסיבית מדי?
האם יש איזון בין רמת ההשתדלות לבין רמת הביטחון שלי, או שיתכן שעם רמת ביטחון כשלי עלי להשתדל יותר?
האם הבחירות שלי בדרך אל הילד הן רצויות בפני השם?
מה עלי לשנות, וכיצד עלי להשתנות כדי לזכות להיות אימא במהרה?
מה הפעולות שעלי לעשות לשם כך?
האם ההתמודדות מביאה אותי לעצבות מהולה בייאוש, או שמא מדובר בלב נשבר וכואב שדוחף אותי להשתנות, להתקדם ולהתקרב להשם?

ועוד שאלות של איזונים ומינונים ו... חשבון נפש יומיומי.

המכתב הבא נשלח אל אתר "הידברות" על ידי אישה יקרה שלמרות שעדיין לא נושעה, היא משתפת אותנו ברגשותיה, במחשבותיה ובדילמות היומיומיות שמלוות אותנו "מאותגרות הפוריות".

אני מתחילה להשלים עם זה.

זה לא כמו שאתם חושבים.

לא 10 שנים אני על הקו, ב"ממתינה", אלא הרבה פחות.

לעיתים אני מרגישה קבלת הדין באהבה.

מין השלמה כזו שאומרת: "בסדר, אז לא יהיו לך ילדים. אולי בשביל זה באת לעולם. את לא יודעת חשבונות שמיים ותפסיקי לבקש".

זה היצר הרע ש"עובד" עלי, מכניס לי רעיונות של "אמונה" בבורא.

זו לא אמונה, זו כפירה!

הרמתי ידיים, ואסור לי.

אוי, ריבונו של עולם, אני יודעת שאסור להתייאש. זה היצר הרע שלי – שלוכד את ליבי הרך, השבור והמיוסר- ברשתו. אני צריכה להתפלל כמו שרה אמנו, כן אני בדרגת ניסיון זהה לשל אם האומה! הקב"ה מצפה לתפילתי! 

זה קשה.

לקוות בכל פעם מחדש, ולגלות שכלום, אפס, ולהמתין שוב לחודש הבא. ולהתאכזב, ולבכות ולקוות. ושוב לראות את הריק, ה"כלום" שלא קם והיה, עדיין.

לקום אל בוקר שקט ללא ציוצי תינוקות, אלא ציפורים. זה נחמד וכיף, ואני אומרת "מודה אני" בדבקות ובשמחה אמתית על הכול, אך הקדוש ברוך הוא ציווה "פרו ורבו", "ולמדתם אותם את בניכם...", והמצוות הללו קמות לנגד עיניי ומשתוללות כבמחול שדים: "את לא הצלחת...", חלילה.

אז אם התפללתי ובכיתי וקיבלתי על עצמי ותרמתי וטיפלתי והתברכתי ושאלתי גדולי הדור, והם ענו ועשיתי ועדיין..., אולי עלי להרפות, רק מעט?

אולי אסור לי ללחוץ, להכריח, לומר לבורא עולם שהוא חייב, אחרת...?

שמא חובה על נפשי להפסיק?

במחשבה ראשונה, אני בונה בניינים בינתיים.

אני בונה את עצמי, את העתיד שלי, את בעלי והזוגיות בינינו, את נפשי, גופי ונשמתי.

מטעינה עצמי במצברים לשנים הבאות ולניסיונות החיים.

אולי אני שברירית מידי. אולי אני חלשה ובלתי מחוסנת, אולי עלי להתחשל טרם הוא יגיע אלי, בני הבכור...

בשורות טובות,
אוהבת
אני