איה קרמרמן: "כמה כוחות נפש צריך כדי לחזור בתשובה"

פעם שאני ממש זוכרת את עצמי בכותל, וכן זו הייתה רק פעם אחת, אירעה בעלייה לתורה של אחד מבני דודיי.

האמת היא שמהתפילה, שהתקיימה באחת המנהרות, אני לא זוכרת הרבה. אני זוכרת שהיא התחילה מוקדם, הייתה ארוכה, לא הבנתי כלום, ואף אחד גם לא טרח להסביר לי. אבל אני בעיקר זוכרת שלבשתי בערך כל בגד בארון שלי, כי אמא שלי אמרה שבירושלים קר. מה שנחרט בזיכרוני בכל הסיפור הזה הוא ההרגשה כשיצאנו מהתפילה לכיוון הכותל. אמא שלי ניגשה אליי ואמרה לי: "את רואה את כל הרחבה הזאת? זו תרומה של סבא שלך". הרגשתי הכי גאה בעולם. הכי. רציתי להתקרב ולראות, אבל לא היה לי אומץ. כשההתרגשות והגאווה חלפו בראשי, חלף גם גבר, לבוש קיטל. הוא הסתכל עליי, והרגשתי שהוא הסתכל משונה. קשה. בפרצוף של "מה את עושה פה, ילדה עם מיליון שכבות מכנסיים? זה לא שלך פה".

אני זוכרת את המבט הזה, שזעזע אותי. היום אני מסתכלת על השנייה הזאת קצת אחרת. יודעת שההרגשה הייתה שלי נטו, לא שלו. ומהיכרותי הדלה עם דוסים, אני קצת צוחקת. לדוס הזה היו בטח מיליון ילדים משלו. מאיפה יש לו פנאי להסתכל על ילדה שלא קשורה אליו גנטית? כך או כך, שנים אחרי זה נרתעתי מהכותל. לא שלך, ילדה עם מכנסיים. אפילו כשלבשתי כבר חצאית, אפילו כשידעתי שזה כן שלי.

יום אחד אזרתי אומץ, ונסענו כולם לכותל. הגעתי לרחבת הנשים בראש מורם. אף אחד לא יעיר לי, אף אחד לא יתהה למה אני פה. הלכנו שנינו לכיוון הרחבה, אני והתינוק במנשא. לקחתי תהילים וחשבתי שהגיע הזמן לסולחה. עמדתי ושתקתי. בכל זאת יש לנו חוב של לא מעט שנים לסגור בינינו אני והוא. הכותל, לא התינוק. אחרי כמה דקות ניגשה אליי אחת מהצדיקות האלה. היא התחילה להסביר לי שאני לא צנועה. החצאית המקסי שלי עפה עם הרוח, ובגלל שזה כותנה רואים שיש לי רגליים מתחת. נפל לי הלב. התרסק. הסתכלתי עליה וכל מה שיכולתי להוציא מהפה זה שלוש מילים: "אין לך מושג".

אין לך מושג כמה דם עלה לי להתחיל ללבוש חצאיות, ולא מיני.

אין לך מושג כמה שנים עברתי ליד שקית הג'ינסים שלי, שנותרה יתומה בארון, וליטפתי אותם בגעגוע.

אין לך מושג איך זה להרגיש בג'ינס צמוד וגופייה. לי כן, ועדיין אני בוחרת לא ללבוש אותם.

אין לך מושג כמה ריחמתי על נשים כמותך. כמו שיש כאלה שמרחמים עליי היום.

אין לך מושג איך הייתי מסתכלת על נשים כמוך פעם.

אין לך מושג מה אמרו לי על נשים כמוך פעם, מודרת שכמותך.

אין לך מושג כמה לא רציתי להפוך להיות כמוך, כמה נלחמתי בעצמי כדי שלא, ונכנעתי.

אין לך מושג מה לבשתי לפני שנתיים, איפה התפללתי, אם בכלל.

אין לך מושג כמה קשה לשכוח אילו מסיבות אדירות היו בחוף, שהיום הוא החוף הנפרד.

אין לך מושג מה זה כששיר של וואם, סטינג או מטאליקה קופץ לראש, ואת מתה לשמוע אותו בשלושת השבועות.

אין לך מושג כמה כיף לנסוע עם בעלך חזרה מהרצאה ולשים שירים משנות ה‑80 ביוטיוב ולשיר בקולי קולות.

אין לך מושג מה זה להילחם כדי ללמוד שירי שבת.

אין לך מושג מה זה אומר שאין לך מושג מה זה שולחן שבת.

אין לך מושג מה זה אומר שהבן שלך מסביר לך שאת צריכה לשים כיסוי ראש.

אין לך מושג מה זה לגלות שיש דבר כזה שקוראים לו תפילה.

אין לך מושג מה זה לגנוז את סרט החתונה שלך. אין לך מושג כמה תמונות גנזתי.

אין לך מושג מה זה לראות את הבן שלך עולה לתורה בירושלים, כשבעולם מקביל הייתם אמורים לטוס לברצלונה כדי לראות משחק כדורגל לכבוד הבר מצווה.

אין לך מושג מה זה שיש לך פי שלושה ילדים יותר מאשר לאמא שלך.

אין לך מושג מה זה לסתום כשההורים מספרים לילדים במוצ"ש אילו גלים היו בים בבוקר.

אין לך מושג מה זה כשכתבת רכילות מתקשרת במוצאי יום כיפור ואומרת "שמעתי שהיית בבית כנסת עם כיסוי ראש, את חוזרת בתשובה?", וכל מה שאת מרגישה זה רצון להיעלם מהיקום.

אין לך מושג מה קורה כשהנשמה מתעוררת, ואפילו לא ידעת שיש לך אחת כזו.

אין לך מושג מה זה לראות את בעלך מניח תפילין בפעם הראשונה בחייו.

אין לך מושג מה זה לזרוק את כל הכלים במטבח. טרף.

אין לך מושג מה זה להישבע לאמא שלך שהילד לעולם לא ילך לבית ספר חרדי, ולהפר את ההבטחה.

אין לך מושג מה זה להתנתק מהמשפחה כי את לא נוסעת בשבת, וכולם כן.

אין לך מושג כמה אני מתפללת לנקות חלקים מהעבר, ובאותה הנשימה לקבל אותם כחלק ממני.

אין לך מושג כמה אני בוכה בכל פעם שאני מדליקה נרות בפמוטות של סבתא רבתא שלי. מודה על הזכות הזאת. מודה לסרטים הוליוודיים שלימדו אותי איך מדליקים נרות שבת, כי אף פעם לא ראיתי בבית.

אין לך מושג מה זה לגלות את השם יתברך. מאחלת לך שבעצם יש לך.

אין לך מושג מה זה לחזור בתשובה. כמה עורות נחש צריך לקלף, כמה כוחות נפש צריך כדי לומר "מודה אני". בכמה ביזיונות החזרתי אש, ובכמה ביזיונות שתקתי. אין לך מושג כמה שנאתי כל רגע כשהלכתי לקנות את החצאית ה"לא צנועה".

אין לך מושג.

מתכון לקוסקוס

הבטחתי בשבוע שעבר שאני מלמדת איך מקסקסים קוסקוס אמיתי מסולת. גילוי נאות: יש לי כמעט תמיד חבילת קוסקוס אינסטנט מלא במזווה. זה נוח, אבל אי אפשר בכלל הסביר את ההבדל. קוסקוס אינסטנט הוא אינסטנט, קוסקוס ביתי זה עננים בפה. להכנת קוסקוס ביתי צריך רשת (נפה) קוסקוס מיוחדת ורשת (או מסננת) אידוי שמתיישבת בול מעל סיר מלא מים.

המצרכים הדרושים:

1 ק"ג סולת, אפשר גם מלאה

1.5 כוסות מים

5 כפות שמן

1 כף מלח

3 כוסות מים נוספות

אופן ההכנה:

מניחים את הסולת בקערה גדולה, ויוצקים את הכמות הראשונה של המים בהדרגה. חשוב לערבב את הסולת עם האצבעות, לא ליצור גושים גדולים או בצק.

מניחים חלק מהגרגירים הרטובים בנפת הקוסקוס, ומתחילים לדחוס אותם דרך החורים.

בסיר התחתון שמים מים עד חצי גובה ומביאים לרתיחה.

את הקוסקוס מניחים ברשת הקוסקוס.

עושים כמה גומות עם כף גדולה כדי שהאדים יוכלו לעבור בקלות, וסוגרים עם מכסה.

מבשלים כחצי שעה.

מעבירים את הגרגירים הרותחים לקערה, מוסיפים את המלח והשמן, מערבבים בעדינות עם כף עץ ומצננים מעט.

אותי לימדו ששוב מעבירים את הגרגירים בנפת הקוסקוס, אבל אפשר לפורר בין הידיים, כמו שפוררנו חול בים כשהיינו קטנים.

מחזירים לרשת האידוי מעל הסיר ומבשלים עוד שעה.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com