בין המצרים: כשהמעבר צר וצפוף, ה’ נמצא הכי קרוב אליך

השנה היא כמו גלגל שמסתובב, ואולי הייתי אומרת כמו קרוסלה שמסתובבת מהר מהר מהר...

חנוכה, פורים, פסח, שבועות....

איך הזמן טס לנו. הכל קורה כל כך מהר. החיים עוברים מהר, הילדים צומחים כל כך מהר וגם אנחנו גדלים כל כך מהר. הנה אני... כבר נהייתי סבתא! והנה עוד פחות מחודשיים כבר ראש השנה, מתחילה שנה חדשה.

כל השנה את עוברת במעברים. לכל מעבר יש האור שלו, הייחודיות שלו, הברכה שלו. ומי עובר אתך בכל המעברים? בכל המעברים של השנה? ובכל המעברים בחיים? כמה מעברים יש בחיים האלה? כמה פעמים בחיים את בגיל המעבר?

כל דבר שקורה לך – אומרים לך: זה גיל המעבר, זו עונת המעבר... מי עובר איתך את כל מה שאת עוברת?

השם יתברך! בורא עולם, שאף פעם, אף פעם לא עוזב אותך.

ועכשיו, עכשיו המעבר צר וצפוף, מעבר כזה של אבל, של חורבן. זה נראה לך סתם מעבר של בין מיצרים אפור, חונק, בלי שירים, ושאסור לקנות חדש, ובדיוק עכשיו הכל בסייל, כל המחירים של כל השמלות ברצפה.

זה זמן כל כך צר וחונק, אבל אל תשכחי שהשם עובר אתך בכל המעברים, השם אתך ביחד! אז כשאת עוברת עם השם במעבר צר – הוא הכי קרוב אליך. כי כשעוברים עם משהו במעבר צר וצפוף – אתם עוברים צמודים, אתם מתחככים. ולכן, זה הזמן הכי צר בשנה – אבל הכי הכי קרוב בשנה.

השם אתך עד כדי נגיעה, עד כדי חיכוך, דווקא בגלל שזה כל כך צר: כל רודפיה השיגוה בין המצרים...". כל רודף י-ה... מי שרודף את השם, השיגו י-ה – הכי קרוב להשיג את השם – בין המצרים!, זה הזמן לדרוש את השם, לקרוא אליו. הימים האלה הם עת רצון שאין בשום מעבר בקרוסלה של השנה.

אלה ימים קרובים מאוד וקדושים מאוד, והרב וולבה זצ"ל אומר שאי אפשר להגיע לעצמה של ראש השנה ויום הכיפורים, בלי לעבור את המעבר הצר הזה, בלי להתגעגע לירושלים.

לאחת חסרה פרנסה, ואחת רוצה להתחתן. אחת רוצה בית, ואחת מבקשת ילד. את רוצה שמחה ואת מבקשת בריאות – וכולנו ביחד, מה מבקשות? כולנו יחד מבקשות משיח!

את חייבת להבין שכשיבוא משיח, כשיבנה בית המקדש, כבר לא יחסר לך כלום.

המדרש מספר על אשה אחת שהייתה שכנה של רבן גמליאל, והיה לה בן צעיר שנפטר לה, לא עלינו. והיא הייתה בוכה עליו בלילות, בוכה... בוכה... בכי של אמא על בן, ורבן גמליאל היה שומע את הקול שלה, היה שומע את הבכי שלה וזה היה מזכיר לו את חורבן בית המקדש, והוא היה בוכה ביחד איתה עד שנשרו ריסי עיניו.

הבכי שלה הזכיר לו את בית המקדש... אבל מה הקשר? זה קורע לב, נכון! זה עצוב כל כך, זה נורא... אבל למה זה מזכיר לו דווקא את בית המקדש?

הנביא זכריה בנבואה של נחמה אומר: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרב ימים, ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה...".

כשבית המקדש ייבנה, אז תהיה אריכות ימים. לא יהיו מחלות ותאונות ודקירות ופיגועים, אנשים יאריכו ימים. הילדים ישחקו ברחובות, שמחים ושלווים ורגועים. החיים יהיו יפים, יהיו טובים.

אז כשרבן גמליאל שומע את השכנה שלו בוכה על הבן האהוב שלה, הוא מבין שהבכי הזה זה תוצאה של חורבן הבית! זה תוצאה של הגלות, כי אם היה בית מקדש – אז הבן שלה היה משחק עכשיו ברחובות ירושלים, והיא לא הייתה בוכה ומייללת.

אם היה בית מקדש, אם היינו זוכים לבית מקדש בנוי – לא היו חולים שוכבים במחלקות קשות, לא היו ילדים סובלים ייסורים שאי אפשר לתאר אותם בכלל, לא היו אלמנות ולא היו יתומים, לא היו עיכובים בזיווג ולא צער פרנסה שמתיש ולוחץ כל כך הרבה אנשים.

"בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה...".

את חייבת להבין שכל החסרונות שלך – זה החיסרון של בית המקדש!

העולם הזה דומה לגלגל העין – הלבן זה האוקיינוס שמקיף את כל העולם, השחור זו היבשה, היכן שמתיישבים בני אדם, והמרכז של האישון זו ירושלים. מרכז המבט שלך צריך להיות – ירושלים!

ירושלים היא אש. בתוך הלב שלך יש עיר קטנה של זהב, ובתוך העיר הזאת יש מזבח שבוערת בו אש תמיד: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה...".

זאת ירושלים שבוערת בכל יהודי, בכל מקום שהוא!

אז לפעמים, כשקשה לך ובא לך לבכות, תכווני את הדמעות שלך לירושלים.

זו עצה מדהימה ששמעתי מרב מאוד חשוב. הוא אמר לי פעם כשבכיתי לו על משהו: את רוצה ישועה? בכל פעם שבא לך לבכות, תכווני על זה שאין בית מקדש – תכווני על ירושלים. הבכי הזה יביא לך ישועה.

ובאמת, ככה עשיתי, וזה מדהים כמה שזה עובד.

תבקשי ירושלים, ותזכי לחיים של נחת, ותראי איך כל הדרכים, השבילים, הבקשות, התפילות – מובילות לירושלים. ירושלים שבלב.