האות ב’ - ברכה ובניה, בָּית ופנימיות

האות ב' מסמלת כפילות וריבוי, ומבטאת את כוח הָהִתְחַלְּקוּת וההתרבות שבטבע הבריאה. ולכן היא מבטאת גם את הברכה, כלומר, את השפע הרב הבא מתוך מעט שנמצא.

בשורשה הרוחני העמוק יותר, מבטאת האות ב' את עצם בריאת העולם יש מאין. שכן בעת הבריאה, בתחילה האציל הבורא את הארת האות א' שהיא הארה גבוהה ואחידה שאין בה חלוקה וריבוי, וממנה יצאה בהוראת הבורא הארת האות ב', בה טמון כוח ההתחלקות והריבוי, אשר באמצעותו התחילה פעולת התחלקות האור הראשון הנאצל, התפשטותו והתרבותו ליצירת כל העולמות ופרטיהם.

ואכן, המילה הראשונה בתורה, שהאות ב' מופיעה בה בראש מילה (כאשר היא חלק מהמילה, ולא אות שימוש כגון במילה 'בראשית'), היא: "ברא". שהרי זוהי מהות האות ב'.

ומכיון שהבריאה נבראה באמצעות כוח החלוקה שבאות ב', לפיכך גם בעולם הגשמי, כל ריבוי חדש נוצר מהתחלקות. כגון: תא ביולוגי מתחלק ונוצרים שני תאים. גם שני תאים אלה מתחלקים לארבעה תאים וכן הלאה, עד לקבלת המבנה השלם של היצור. סלע נחצב ומתחלק לאבנים מסותתות, ומהן נבנה בית. עפר וטיט נחפרים ונחלקים מהאדמה, חלקם הופך למלט וכדומה, והם משמשים לבניה וחיבור. וכך בנויה ומורכבת כל הבריאה.

נמצא שלאחר האות א' המבטאת את האחדות המוחלטת, באה האות ב' המבטאת את הריבוי וההרכבה שבעולם הבריאה. לומר: כל הבריאה, המורכבת מחלקים רבים, מקורה ב-א', באחד, הוא הבורא יתברך.

ערכה המספרי

ערכה המספרי של האות ב', שתיים, הוא המספר המינימלי המייצג רבים. שכן כל אפשרות ההתחלקות והריבוי בעולם נעוצה באות ב'.

זוהי הסיבה שבעוד שכל הספרות שבלשון הקודש נקראות בלשון יחיד: אחת, שלוש, ארבע, חמש, שש וכו', הספרה שתיים היא היחידה הנקראת בלשון רבים. לפי ששורשה באות ב', אות מהות הריבוי.

וביתר עומק, כל הבריאה מורכבת משני חלקים מנוגדים אשר חיבורם יוצר שלימות. כגון: יום ולילה, זכר ונקבה, גוף ונשמה, חומר ורוח, שמים וארץ, ועוד. שכן כל מצבי הניגוד שבטבע, נועדו להשלים זה את זה באמצעות חיבור ובניה מועילים היוצרים שלימות מאוזנת, כאשר כל צד מעניק לזולתו מה שאין בזולת.

וזהו פשר שאיפת נשמת האישה להינשא לאיש, ונשמת האיש לשאת אישה – להגיע לשלימות.

אופן הגייתה

ב' – מלשון בָּית, הלא הוא מקום משכן האדם, העשוי מחלקים המחוברים יחדיו ויוצרים מבנה שלם. והיא מרמזת גם למקום מגורי הנבראים, הלא הוא העולם שנברא באות ב', ובנוי מחלקים שונים.

הנה לשון מדרש "אותיות דר' עקיבא": "ומה הוא בי"ת? מלמד שכך אמר הקדוש ברוך הוא: ב'ניתי, י'צרתי, ת'יכנתי."

ועוד אומר המדרש:

ומכיון שפנימיות היא האות ב', הוספת האות ב' למילה בתחילתה, כגון: בארון, בנסוע, בלכתך, מבטאת פנימיות וכניסה פנימה, בשני מימדים:

במימד המקום, כגון: בתוך הארון = בארון

או

במימד הפעולה, כגון: בנסוע = בעת נסוע; בלכתך = בעת לכתך

מטעם זה, פנימיות האות פ', כאשר היא כתובה דיו שחור על גבי יריעה לבנה, נראית כצורת אות ב' לבנה. שכן האות פ' מבטאת פתח ליציאה ולכניסה מהפנימיות החוצה, ומהחוץ פנימה (וכן הוא הפה בגוף האדם. ראה על כך בהרחבה באות פ'). נמצא שהאות ב' – פנימיות, והאות פ' – פתח לפנימיות.

לאור האמור נבין מדוע כאשר זכה יעקב אבינו לחלומו הנבואי הגדול, קרא בשם "בית" למקום המקדש שהיה אז שמם. ככתוב: "ויקץ יעקב משנתו... וירא ויאמר: מה נורא המקום הזה! אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים". משום שבאמצעות החלום, בו ראה מלאכי אלוקים עולים ממקום זה אל פתח השמים ואחרים יורדים דרכו לארץ, הבין יעקב שבפנימיותו של המקום הזה כבר קיימת רוחניות גבוהה של השראת שכינה, והוא הוא בבחינת "שער השמים" בו שמים וארץ נושקים יחדיו, ודרכו ניתן להעלות תפילות ולהוריד שפע לעולם – בבחינת נקודת החיבור האנושית. וממילא זהו כבר עכשיו 'בֵּית' אלוקים, מן הרובד העמוק של האות ב' – לשון פנימיות, שהשראת שכינתו כבר כאן, על אף שלעין בשר המקום נראה שמם וטרם נבנה בו בית המקדש. שהרי המהות הפנימית היא האמת, ואילו המבנה, כמו הגוף, אינו אלא מעטפת ולבוש.

אמנם צריך להבין מדוע הגיית האות ב' עצמה באה בלשון סמיכות למילה אחרת על אף שאין שום מילה אחריה. כגון:בֵּית-אלוקים; ולא בלשון נפרד – בַּיִת.

אך הדבר יובן באופן נפלא לאור המבואר לעיל, שבעת הבריאה הופיעה בתחילה הארת האות א' שהיא מסמלת את אלופו של עולם, והיא הוציאה את האות ב' – כוח החלוקה והריבוי, ומכוחה של האות ב' התחלקו ויצאו כל האותיות האחרות, על כל הארותיהן וכוחותיהן. נמצא שהאות ב' היא בית האותיות שאחריה. בסוד הכתוב: "בית נתיבות [נתיבי ומסלולי כל האותיות] ניצבה". לפיכך נקראת שמה בלשון נסמך, להורות שזו היא בֵּי"ת, ביתם של ה-ג', ד', ה', ו', וכל שאר האותיות.

מטעם זה צורתה פתוחה מלפניה וסגורה מאחוריה ומצדדיה; לפי שהארתה פועלת ומאירה מכאן והלאה, בדומה לכלי המקבל את חום האש ומעבירו הלאה. כך הארת ה-א' עוברת דרך אחורי כלי ה-ב' שיצרה, וממנה יוצאות כל האותיות. וזהו אחד הטעמים על-פי הסוד לצורת האות ב', מלבד הטעמים לצורתה על-פי רבדי הפשט והדרש והרמז המובאים להלן, ומלבד שבעים פנים המתחלקים "כפטיש יפוצץ סלע", שבכל רובד מרבדי פרד"ס התורה, אשר איה מי שיגלה סודם כידיעת הדורות הראשונים. 

לרכישת הספר "הצופן" של הרב זמיר כהן, כנסו להידברות שופס.