אלינור מיכאל: "כשעזבתי את תיאטרון גשר, הייתי בטוחה שאני עוזבת את עולם המשחק לנצח"

אלינור מיכאל גדלה בבית שוחר אמנות של ממש. מגיל ארבע היא החזיקה במינוי לתזמורת הפילהרמונית ופקדה תכופות הופעות מחול. מגיל קטן היא גם הפגינה כישרון משחק יוצא דופן, לצד משיכה לעולם הבמה, למוזיקה ולשירה.

"לצד הכישרונות הללו, עם זאת, היה לי גם צד רציני ומעמיק", היא מספרת. "תמיד היה בי את המקום שמחפש אמת, שלא מפסיק לשאול שאלות על אלוקים ועל היקום. כתוצאה מכך, כשהייתי בת שש בסך הכל, אמא שלי פנתה לאבא שלי בדאגה ואמרה שהיא חוששת שאחזור בתשובה... למרות החשש הזה, היא הגיבה בחיוב לצד הזה שבי וקנתה לי דברים שנתפסו כיהודיים בעיניה, כמו ספרי תודה לילדים, או צמיד עם חמסות"

הבית היה מסורתי?

"לא, לא שמרו כלום. אפילו לא כיפור ופסח... 'מאמינים בלב' עד הסוף. גדלתי בהרצליה בחברה מאד שמאלנית וחילונית. בתור ילדה בכיתה ד' התנדבתי במטה הבחירות של שמעון פרס, וכל החדר שלי היה מלא בפוסטרים שלו".

 הכישרון למשחק ולמחול הביא אותה, בעודה תלמידה, ללמוד במגמת מחול של מכון וינגייט ולשחק בתיאטרון הרצליה. בכיתה י"ב התקבלה לשחק בערוץ טלוויזיה, ולאחר מכן למדה שלוש שנים בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין.

באופן בלתי צפוי, דווקא לימודי המשחק – התחום שאותו אהבה והצליחה בו יותר מכל – הגבירו אצלה את החיפוש אחר משמעות.  "דווקא בזמן שלמדתי בבית הספר למשחק, הזיקה שלי לאמת מאד התחזקה. במקום שבו אגו והאדרה עצמית ומראה והתעסקות בעצמי הם הדברים העיקריים – זה הוליד בי כמיהה לעומק ולאלוקות".

באחד הימים, כשהתהלכה ברחוב בתל אביב, עצרה אותה בחורה דתיה שהתנדבה בארגון קירוב. אלינור גילתה עניין ושוחחה עימה במשך שעה וחצי. עד היום, היא אומרת, הבחורה הזו היא אחת מחברותיה הקרובות ביותר. "היה בה משהו מאיר ופשוט שונה מאד מהנוף האנושי הרגיל שלי באותה תקופה הייתי מתבטאת לגבי אנשים כמוה שפשוט יש להם ריח של קדושה. אור אחר על הפנים". ההיכרות הזו גרמה לה להתחיל לפקוד שיעורי תורה מפעם לפעם, בעודה לומדת משחק.

"בשנה השלישית ללימודי בסטודיו, היו לי שתי פריצות דרך משמעותיות", היא מספרת. "התקבלתי לשחק בסדרת טלוויזיה, ובמקביל התקבלתי לשחק תפקיד ראשי במחזה 'הלילה ה-12' שהעלה תיאטרון גשר".

ההצלחה הזו היתה צריכה לגרום לה להיות שיכורה מאושר, אבל מיכאל הרגישה רחוקה מאד משם.

"בתיאטרון גשר היה לי בימאי שניסה לכפות עלי לשחק בצורה שלא נראתה לי נכונה. בימאי טוב – כמו כל מדריך טוב או מורה טוב – צריך לאפשר לאדם שהוא מאמן להביא את עצמו. להעניק לו חופש ומרחב להתנסות. הבימאי הזה, לעומת זאת, היה לחוץ והיסטרי וכל הזמן ניסה לכפות עלי כיצד לשחק, ואני הרגשתי במצוקה ממש".

(צילום: shutterstock)

באותה תקופה מקצועית קשה, מיכאל החליט לשמור שבת בפעם הראשונה. התחושה שחוותה היתה כה מדהימה שהיא החליטה לשמור שבת וקיבלה על עצמה ברכות השחר.

"ופתאום היה לי נס בחזרות להצגה! ברגע האחרון הבימאי הוחלף, ופתאום עליתי על המה והרגשתי שהכל נפתח, מה שהיה צריך לרגש – ריגש. מה שהיה צריך להצחיק – הצחיק".

אבל על אף שההצגה היתה הצלחה גדולה ומיכאל קצרה ביקורות חיוביות רבות, אחרי ההצגה היא חוותה נפילת מתח, חלתה בדלקת גרון קשה, ואושפזה בבית חולים. "כשהייתי מאושפזת היה לי רגע מכונן: עצמתי עיניים בלילה וחשבתי לעצמי מה אני באמת רוצה בחיים? דמיינתי את עצמי משחקת על בימה ועלה בי הקול: לא, לא את זה אני רוצה. אז מה אני באמת רוצה? והתשובה עלתה מאליה: אני רוצה את הקדוש ברוך הוא".

כשהחלימה, אלינור התחילה לחפש מדרשה. יום אחד נקלעה לבית חב"ד ומצאה שם את מקומה. "התניא מאד דיבר אלי אז החלטתי להיכנס למדרשה של בית חב"ד".

מבחינה דתית, היא הבינה שעליה לעזוב את התיאטרון אבל מבחינה מקצועית התקשתה מאד לעשות זאת. בין השאר, ההורים שלה התנגדו בכל מאודם לרעיון. "ביקשתי סימן מהקב"ה. בשבילי עזיבה היתה דבר סופי לחלוטין. לא היה לי מושג בגלל שיש הופעות לנשים בעולם החרדי. מבחינתי עמדתי לסתום את הגולל על קריירת התיאטרון שלי".

"בתיאטרון לא הקלו עלי לעזוב. כשהתחלתי לדבר על זה המנהל האומנותי צעק עלי שאלוקים נתן לי את הכישרון ואין מצב שהוא רוצה לבזבז אותו. הוא אמר שהוא מתכוון לתת לי את התפקידים הראשיים בכל הצגות, שהוא רוצה שאני אשחק את 'יוליה' מ'רומיאו ויוליה'. אין שחקנית שלא חולמת להיות יוליה! כשניסיתי להסביר שאני לא יכולה לעבוד בשבת, למשל, אז הוא אמר: 'תבקשי מהרב שלך היתר לעבוד בשבת'. אבל אחרי כמה ימים הוא כן ניגש אלי ואישר לא לעבוד בשבת...מה שרק העצים את הקונפליקט".

למרות זאת, אלינור דבקה במטרתה ועזבה את התיאטרון. לפרנסתה התחילה לעבוד כסייעת בגן ילדים. "אמרתי לעצמי שאני רוצה עבודה שתוריד לי את האגו שכל כך מטפחים בשחקנים".

אבל עולם המשחק לא וויתר עליה. שבוע לאחר מכן היא קיבלה טלפון מהמזכירה של טלי אברהמי. אברהמי הסריטה באותה עת באוקראינה את סרטה הראשון: 'שרה אחת מול כולם'. מיכאל נסעה לצילומים, נהנתה מאד, ומאז שיחקה בעוד כמה סרטים. בנוסף היא גם הקימה בית ספר לאומנויות הבימה לציבור החרדי, בית ספר שמרכזו בירושלים ויש לו גם שלוחה בבית שלמש.

"מצד אחד אני מקפידה מאד שתהיה רמה מקצועית גבוהה. הנערות והנשים לומדות שלוש שנים ואז מעלות הפקה ברמה גבוהה מאד.  אבל המוטיבציה הפנימית האמיתית שלי היא המודעות לכך שמשחק הוא כלי נהדר שיכול לעזור להתחזקות רוחנית. לשחק דורש תהליך פנימי, חיבור לעצמך. זה תהליך שיכול לכוון אותך מאד אל האמת".

ומה ההורים שלך אומרים היום?

"היום ההורים שלי שמחים...לפני שנה הם אמרו לי שהם מאד שמחים במקום שבו אני נמצאת. בסכך הכל הם פחדו שאתרחק, שהם יאבדו אותי. וחששו גם שאני מוותרת על תחום שהשקעתי בו את כל חיי. ברוך השם, היום הם יודעים ששני החששות שלהם היו לשווא".