שכנה יקרה שלי, למה את מזמינה אותי? כדי שאשב לבד כמו מסכנה?

רציתי לומר לך, שכנתי היקרה, חברתי מבית הכנסת, מכרתי משיעורי התורה. את מכירה אותי כבר שנים, וכבר 8 שנים שאני גרושה. נשארתי עם ילדים קטנים. לבד.

בהתחלה עוד הזמנת אותי לשבתות וחגים. דאגת לי מאוד, אבל אני לא רציתי שתמיד תזמיני אותי, הרגיש לי לא נכון.

אני לא מסכנה, יודעת היטב לנהל שולחן שבת ולא ממש צריכה שתעשי את זה בשבילי.

כבר אז הרגשתי שאת מזמינה אותי בגלל שאני לבד, ולא בגלל שאת רוצה בחברתי.

עם השנים, העניין פסק לגמרי, והיום אינך מזמינה אותי בכלל.

אבל כשבתי הגדולה אמרה לי אתמול שכל חברותיה בכיתה מבלות זו אצל זו עם הוריהן בסעודות שבת ורק אותנו לא מזמינים, כאן נשברתי.

כי למה? למה לא להזמין אותנו מדי פעם? לא בשביל הרחמים, אלא בשביל הביחד. בשביל שגם אני וגם ילדי נהנה משהות נעימה אצלכם.

אפשר לדבר, לשוחח, לשמוע דברי תורה... הילדים ישחקו, ייהנו, אני אהנה.

אבל לא. אם תזמינו אותי, יהיה זה רק מתוך רחמים, לא מתוך רצון אמיתי להיות איתי בשבת.

לפני כמה שבועות הגעתי לשלום זכר של מישהי. ראית אותי שם ושוחחנו.

"את לבד השבת?", שאלת. עניתי בחיוב. "אז מחר את אצלנו! תבואי!".

סירבתי. סירבתי ונעלבתי מאוד. ממש היה לי רע.

למה? למה את מזמינה אותי? כדי שאשב שם לבד, כמו מסכנה שאין לה איפה להיות? כדי שבתך מכיתתה של בתי תבהה בי ותחשוב לעצמה שאני, האמא של בתי, ממש מסכנה? למה?

ביקשתי ממך שתזמיני אותי פעם אחרת, ביחד עם הילדים.

זה קרה לפני כמה שבועות.

אבל שום הזמנה לא הגיעה מצדך.

ואתמול נפגשנו ברחוב. ניסיתי לרמוז לך. אמרתי לך שהשבת קצת קשה לי לארגן את כל הארוחות.

הבטת בי לרגע, ראיתי אותך מעבירה בראשך את הכוונה שלי מאחורי המילים, ואז חייכת ואמרת: "שטויות! קטן עלייך!", והלכת.

אז רציתי לכתוב לך, אשה יקרה, את שבנותינו לומדות ביחד, את שרואה אותי מדי פעם בסופר או ברחוב, ובעיקר בלילות שבת בבית הכנסת, ושואלת יפה לשלומי.

את, שמתקשרת כדי לבדוק אם אוכל לעזור לך בכל מיני עניינים וממש מודה לי על העזרה. רציתי לכתוב לך שתדעי לך שאני לא בודדה, שאני מסתדרת נהדר ואפילו הילדים שלי מסתדרים נהדר. אבל לפעמים, אולי פעם בחודשיים, היה יפה אילו היית מתקשרת ואומרת לי: "את יודעת? מלא זמן לא בילינו יחד, אולי אתם מגיעים לשבת? מתי הילדים איתך?". אין לך מושג איזה חסד ענק זה יהיה, אין לך מושג איך הילדים שלי ישמחו. באמת שאין לך מושג. זה אולי אחד החסדים הנשכחים ביותר בימינו.

אתם דואגים להזמין את הזוגות איתם אתם חברים. נכון, גם הבעל רוצה לשוחח עם מישהו. אבל אל תחשבו רק על עצמכם, תחשבו גם עלי ועל ילדי. ואם ממש קשה לבעל להיות לבד סעודה שלמה, אז תזמינו ביחד איתנו עוד זוג, ככה לא ישעמם לו.

אני תמיד מדמיינת לעצמי שכאשר אתחתן, בעז"ה במהרה, פתאום "תיזכרו" בי ויתחילו ההזמנות לשבת, וזה עושה לי רע. בא לי לומר לכם – "מה קרה? מלא זמן לא הזמנתם אותי, אז מה נזכרתם עכשיו? אה, כי אני נשואה? זה מה שעושה את ההבדל? אז לא תודה, טוב לי לבד עם בעלי והילדים".

אבל אני יודעת שלא אגיד את זה.

אז אל תתני לי להגיד את זה או לחשוב את זה. תזמיני אותי כי זו אני, כי את רוצה בחברתי, לא מתוך רחמים.

ואולי דווקא עכשיו, בשלושת השבועות, תביני שאהבת ישראל היא לא רק לבלות זוגות ביחד בכיף, אלא גם לבלות ביחד עם חברתך הלא נשואה.

תאמיני לי, לא תתחרטי.

שבת שלום!

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.