אחים שלי, אתם יודעים מה עובר על אדם רגיש שפגעו בו?

שלום וברכה, עם ישראל האהוב, אחים ואחיות יקרים!

רציתי לשתף אתכם בכמה דברים שעברתי, ויש לי גם בקשה אליכם, שאותה אכתוב בסוף המכתב.

במהלך ההתחזקות שלי עברתי המון קשיים. הקושי הכי גדול היה לשתוק כשפוגעים בי.

היום, אחרי 4 שנים, אני יודעת ובטוחה במאה אחוז שאני אף פעם, אף פעם לא אגרום לאף אדם להרגיש ככה. גם בימים הכי שחורים.

חוויתי המון חוויות קשות וכואבות, אבל החוויה הכי כואבת הייתה פגיעות של אנשים. לאו דווקא בגלל ההתחזקות שלי. פגיעות באופן כללי.

הרבה אנשים פגעו בי. אפילו האנשים הכי קרובים והכי אהובים עלי.

אני לא רוצה לספר הכול, כדי לא לדבר לשון הרע על עם ישראל.

אני אספר בקצרה כמה מקרים שקרו לי, אבל לפני כן אני רוצה לציין שכל המקרים האלה קרו מזמן. היום, ב"ה, המצב הרבה יותר טוב ממה שהיה בעבר! הכל הסתדר לטובה בסוף, ב"ה.

היו מקרים שההורים העליבו אותי.

אחי לא דיבר איתי כמה שבועות, בלי שום סיבה מוצדקת.

אימא שלי צעקה עלי המון פעמים. גם בנוכחות אנשים.

אבא שלי העיר לי הערות והסיט נגדי את אחי הקטן.

ואז היצר הרע חיבל גם בסביבה הכי אהובה עלי. החברות שלי.

תמיד הייתי ילדה בודדה בכיתה. לא הסתדרתי מבחינה חברתית. בכיתות ט' ו-י' זה התעצם עד שלא דיברו איתי. במשך שנה וחצי הייתי לבד.

אני זוכרת עד היום את ההידרדרות הרוחנית של הבנות בכיתה שלי. אני זוכרת איך המורות שלי תמכו בי וחיבקו אותי כשאף אחד לא ראה. הן נתנו לי כוח להמשך החיים....

ואז גמרתי את כיתה י' (ברוך ה'...), ועברתי לבית ספר אחר (אגב, נשארתי בקשר כמעט עם כל המורות המהממות שלי, עד היום!).

מבחינה חברתית היה מעולה. מדהים! בנות מקסימות, ברוך ה'! ממש פיצוי על כל מה שקרה לי בכיתות ט' ו-י'...

התחזקתי מאד בכיתה י"א. באותה שנה למדתי על הלכות בשר וחלב, ורק אז קיבלתי אומץ להפריד לעצמי כלים חדשים בבית, שיהיו רק שלי. לבשר ולחלב. בנפרד, כמובן....

גם זה היה מסירות נפש. כל יום, כשאני מסתכלת על הכלים, שלי אני נזכרת בדמעות ששפכתי בתפילות שלי. שיהיו לי כלים משלי, שזה ילך לי בקלות, שאני אצליח, בלי מחלוקות. אין לי כוח להתמודד עם זה...

ואם אנחנו כבר בימי בין המצרים, גם מהימים האלה יש לי זיכרונות קשים. החום הלוהט... החצאיות... השרוול הארוך... זו הייתה מלחמה. ממש מלחמת קיום (תרתי משמע).

אבל "ה' צדיק יבחן". זה היה מבחן אמונה. מבחן קשה וכואב, שבמהלכו נאלצתי להקריב הרבה. מהבריאות שלי ומהדמעות שלי. הרבה פעמים עברתי הלבנת פנים, והיה לי קשה מאד לצאת מזה. היה לי כואב.

עברתי את החלק הזה בחיים, ואז הכרתי את החברות החדשות שלי. בנות מקסימות, שכל אחת מהן, בלי יוצאת מן הכלל, חזרה בתשובה והתמודדה. אלפי פעמים.

התחברתי אליהן מאד, ואני נהנית לפגוש אותן בכל פעם מחדש.

אבל היצר הרע נכנס גם לפינה הקטנה הזו, לצערי הרב.

קשה לי מאד לכתוב על הנושא הזה..... כי אני אישית מאד מזדהה איתו. אני דנה את כולם לכף זכות. יותר נכון, משתדלת... אבל יש מקרים ששוברים לי את הלב. אפילו עם החברות הכי טובות שלי. אני באמת אוהבת כל אחת מהן אהבה גדולה. אבל אנשים עושים טעויות לפעמים... שהם אפילו לא מבינים את המשמעות שלהן.

יש לי סיפור לדוגמה, כדי שתבינו.

אדם אחד יושב על ספסל בפארק ואוכל מנגו. פתאום מגיע אדם אחר ומתיישב לידו. ה"אורח" שהגיע פתאום מבקש מאותו אדם שיאכל את המנגו במקום אחר, כי הוא אלרגי למנגו והוא עלול להגיב בצורה לא טובה.

התגובה של האדם שאכל את המנגו הייתה משונה וקצת טיפשית... הוא פשוט אמר לאותו אדם: "בעיה שלך. אני ממשיך בשלי! אל – תהיה – אלרגי!".

אני יודעת מה אתם חושבים עכשיו. אתם בטח חושבים לעצמכם: "מה זו התגובה הזו?! מה הסיפור המוזר הזה? למה הוא פשוט לא עבר מקום?".

לגבי התגובה שלו – אתם צודקים בהחלט, אבל הסיפור הזה הוא רק משל. ויש גם נמשל.

הנמשל נוגע בכל אחד ואחת מאיתנו.

עם ישראל היקר! אחים שלי!

יש אנשים בעם ישראל שהם רגישים. אלרגיים. אולי לא למנגו, אבל לדברים אחרים...

יש אנשים שמילה אחת רעה שלכם תשבור את הלב שלהם לרסיסים. יש אנשים שכתוצאה מפגיעה חמורה שפגעו בהם, ירגישו חולשה מטורפת. יש אנשים שירגישו דיכאון קשה אחרי פגיעה חמורה. יש אנשים שבלילה בוכים דמעות של דם, ואנחנו פשוט לא יודעים את זה.

(צילום: shutterstock)

אני אחת מהאנשים האלה. בכיתי הרבה בשנה האחרונה.

אתם יכולים לקרוא את זה ולחשוב: "את רגישה מדי", "מה את מגזימה?", "תפסיקי לדבר שטויות!", "זו פרשנות שלך".

אבל אני רק רוצה שתשימו לב למשהו אחד, שכל עם ישראל עדים לזה שהוא מתרחש, כבר במשך 2000 שנה:

בית המקדש הראשון נחרב בגלל עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

אחרי כמה שנים נבנה עוד בית מקדש.

וגם הוא חרב בשלב מסוים. ולא נבנה יותר.

יש לי דמעות בעיניים כשאני כותבת לכם את המכתב הזה.

מה כתוב במסכת אבות? מי נחשב שופך דמים??????

מי שמלבין פני חברו (קל וחומר ברבים, שאז הבושה גדולה יותר).

אני לא רוצה להפחיד אתכם, אבל אדם רגיש מרגיש דברים קשים מאד כשפוגעים בו. כל הגוף שלו מלא צמרמורות וכאבים. הוא מרגיש זרמים חזקים, מין כאבים כאלה בידיים, ברגליים, בגב, בכל הגוף. העיניים צורבות והלב דופק בחוזקה. הוא מרגיש דקירות בחזה. הכאבים בגוף מתגברים והאדם בוכה. הוא חלש. הוא עצוב. הוא שבור.

למה?

בגלל – שפגעו – בו. שברו לו את הלב. הוא מרוסק. הוא עצוב.

יש לו רצונות טובים, אבל זרקו אותם לפח.  

אני אחת כזו. אני מנסה לקום, אבל בכל פעם קורה משהו חדש.

קל לזלזל בזה, כי אפשר לטעון שכל הדברים האלה נגרמים כתוצאה מהפרשנות של אותו אדם שבוכה. אפשר לומר: "יעבור לה", או כל מיני משפטים חסרי רגישות וחסרי רחמים שכאלה. אבל בואו נודה באמת. זו התנערות מאחריות!

אני לא יודעת אם אתם מכירים את הניסוי עם האורז. זה היה אורז לא מבושל, שאמרו לו מילים רעות והוא הסריח. הוא נרקב! כשדיברו לידו דיבורים טובים, הוא נראה טוב יותר.

זו ההוכחה לכך שאם נרצה או לא נרצה, הדיבור שלנו משפיע על אנשים אחרים. הוא משפיע אפילו על אורז! קל וחומר על אנשים.

אני כותבת את המכתב הזה, והלב שלי זועק אליכם, עם ישראל היקר, אחים שלי. אני כותבת מתוך היכרות אישית עם הנושא הזה!

בכיתה י"ב קרה לי עוד מקרה כזה, שאני בחיים לא אשכח... דיברתי טוב על אנשים, והם פגעו בי. צעקו עלי. עוד שנייה הם הרימו עליי ידיים.

כשישבתי שם, ברכב, ושמעתי את כל הצעקות שהופנו כלפי, הלב שלי דפק מהר מאד. כאב לי. בבת אחת הרגשתי חולשה. אפילו הפנים שלי כאבו. הסמקתי. ירדו לי דמעות. אבל ידעתי דבר אחד. הכאבים האלה קשים מאד.

אמרתי לעצמי: "תסתכלי עליה! תסתכלי עליה טוב טוב. תסתכלי על הפנים שלה! את מסוגלת לדמיין אותה בוכה? את מסוגלת לדמיין אותה נופלת לרצפה, שבורה, בגללך?

תשתקי, אל תגיבי! תבקשי! תתפללי עכשיו!".

באותו רגע קיבלתי על עצמי להתפלל על ישראל. מאותו יום אני מתפללת על ישראל כל יום לפני השינה.

אני תמיד מתפללת שאף פעם, אף פעם, באף יום מימי חייו, אף אחד מעם ישראל לא ירגיש את מה שאני מרגישה.

שגם אם יקרה מצב של הלבנת פנים, שזה לא יגיע אף פעם למצב שזה הגיע במקרה שלי.

אני תמיד מתנחמת בפסוק מתהילים: "ה' צדיק יבחן". ה' בוחן את האמונה שלי, כנראה. אבל אני ממשיכה להאמין בו, באמונה שלמה ובלב שמח.

ה' רוצה לבדוק אם אני חזקה ואם אני הולכת איתו. אם אני מחזיקה בו. אז אני מחזיקה בו. באש ובמים!

אני רוצה לומר לכם עוד משהו אחד קטן, לסיום:

כל אחד מאיתנו הוא צאצא של אחד משנים עשר השבטים. השבטים היו אחים.

עם ישראל הוא משפחה אחת גדולה! משפחה! כולם אחים של כולם. לא רק במובן האנושי או המוסרי.  אנחנו פשוט צאצאים של הבנים של יעקב, שהיו – אחים!

אם נחשוב על זה בכל רגע נתון, האהבה בעם ישראל רק תלך ותגדל.

משפחה זה כוח. צריך לשמור על המשפחה. לאהוב, לחבק, לכבד. לחשוב עליהם בכל רגע ורגע. לגמול איתם חסד. להתפלל עליהם.

תחשבו על עם ישראל. אלה אחים שלנו! תהיו איתם, תגמלו איתם חסד! תתפללו עליהם! גם על הרחוקים ביותר! תתקרבו אליהם! לא כדי לדבוק בדרך הרעה שלהם, אלא כדי לקרב אותם לקב"ה.

תחמיאו, תאמרו מילה טובה, תשמחו אותם.

ויש לי בקשה אליכם, אחים שלי.

קיבלתי על עצמי לחזק את ישראל בנושא הזה של לשון הרע והלבנת פנים. זה יגביר את אהבת ישראל.

קלקלנו בעניין שנאת חינם. בואו נתקן את זה!

אני מבקשת שתפיצו את המכתב שלי בכל מקום. תעירו את תשומת ליבם של ישראל. תחזקו אותם בעניין הזה.

אל תשכחו, זו המשפחה שלכם...

יהי רצון מלפני האלוקים שבשמים שלא נצטרך להתאבל השנה בתשעה באב. שהיום הזה יהפוך במהרה ליום של שמחה וריקודים. ליום של גאולה.

אמן.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.