פיתוח האישיות
הרב זמיר כהן – כל הבריאה נועדה בשבילך
ככל שהאדם מתעלה - כך העולם עצמו מתעלה עמו. ואילו כשאדם חוטא – הוא גורם קלקול רוחני וגשמי לעולם
- הרב זמיר כהן
- פורסם ב' אב התשע"ז |עודכן
(צילום: shutterstock)
מידת הענווה דומה לגזע העץ המצמיח את כל ענפי המידות הטובות. האדם העניו מפתח בקלות ובמהירות תכונות חיוביות כמו נעימות וטוב לב, אהבה ורגישות לזולת. והוא מתגבר בקלות רבה יותר מהאחרים על רגשות שליליים כמו כעס, קנאה, שנאה, רדיפת כבוד ושאר תאוות.
לעומתו, אדם המחשיב את עצמו לנכבד ומרומם מעל כולם והוא מתנשא בלבו מעליהם, נופל מבלי משים ברשת הגאווה השלילית, אשר עליה נאמר: "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב". אדם זה, חייו אינם חיים. הוא פגיע מאד, כועס במהירות, רודף כבוד ובדרך כלל גם מנסה להשיג לעצמו את כל תאוות העולם - גם על חשבון רמיסת האחרים. שהרי הוא מבין כי הוא מעל כולם וחי בתחושה שאם כן 'בודאי שהכל מגיע לי' ו'איך העז פלוני להתבטא כנגדי במילה שאינה ראויה למעלתי'.
אדם כזה אינו אהוד ואינו מקובל על כל סובביו ומכיריו ואפילו על אנשי ביתו. וכלשון חז"ל בתלמוד: "האי מאן דיהיר, אפילו אאינשי ביתיה לא מיקבל". בעוד שהעניו רצוי לכל מכריו, מוצא חן בעיני כל רואיו ונערץ על בני משפחתו. שכן הענווה מקרינה נכונות ופתיחות לקבל טיעונים ואי התנשאות מעל הזולת. וגם מלמעלה משפיעים עליו חן מיוחד ככתוב: "וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן".
* * *
המבקש לזכות במידת הענווה כראוי, יפעל בשני מסלולים: במסלול המחשבתי - אשר עיקר הענווה תלוי בה, במחשבה המשפיעה על הרגשת הלב. ובמסלול המעשי - בדרכים שיסייעו להרגש הפנימי הנכון.
ראשית ישאף להיות אמיתי עם עצמו, בהסתכלותו על עצמו. לפי שהענווה מושתתת על האמת, בעוד שהגאווה מושתתת על השקר. ומכאן סיבת מעלתה של זו, מול חסרונה של האחרת.
השקר ממנו צומחת הגאווה, היא התחושה השקרית הכפולה של האדם על עצמו. האחת, שכאילו הוא אדם מושלם ללא חסרונות. והשנייה, שהמעלות אשר אמנם יישנן בו, כאילו שהינן משלו ולא קיבלם ממי שבראו.
לכן, תחילת העבודה על קניית הענווה בנפשו, נעוצה בשאיפה לדבוק באמת. ואז יתבונן בעובדה שאיננו אדם מושלם. ואם יש לו מעלה על האחרים מצד עושרו, הרי יש לו חיסרון מצד היקף היידע שלו או מצד תכונה שלילית אחרת שישנה בו. וכך יפנים לעצמו שההתנשאות והרוממות מעל האחרים שייכת רק במי שהוא מושלם. ולפי שאין בן אנוש מושלם אלא רק הבורא הוא היחיד שהוא מושלם באמת, הרי אין אדם שיכול להרשות לעצמו להתנשא מעל זולתו.
ועוד יתבונן בעובדה שגם המעלות שישנן בו, אינן משל עצמו. שהרי הוא עצמו, עם כל תכונותיו, נברא על ידי הבורא. ואם כן כל מעלה ויתרון שישנם בו, כגון חכמתו ובריאותו ורכושו, אינם אלא מתנה ממעל. ואם כן מה לו להתנשא ולהתגאות מעל האחרים במה שאינו שלו מצד עצמו. ובפרט שגם במעלות עצמן שישנן בו, אינו מושלם.
ב"מסילת ישרים" ממשיל הרמח"ל את הדבר לעוף המסוגל לפרוס כנפיים ולהגיע במהירות למרומי העץ, הניצב מול שור חזק המסוגל למשוך בכוחו הרב עגלה עמוסה או מחרשה כבידה. האם אחד מהם יכול להתנשא מעל זולתו, זה משום יכולת התעופה שבו וזה משום כוחו הרב? כך "מי שהוא בעל שכל ישר, אפילו אם זכה להיות חכם גדול ומופלג [ועלול להתגאות בחכמתו], באמת כשיסתכל ויתבונן יראה שאין מקום לגאווה והתנשאות. כי הנה מי שהוא בעל שכל שיידע יותר מהאחרים, אינו עושה אלא מה שבחוק טבעו לעשות".
כלומר, כאשר יבין ויפנים שכל מעלה שבו, רק מתנת שמים היא. ובכל עת שעולה בלבו שמחה על מעלתו, יפנה מיד את תחושתו הטובה להודאה לה' יתברך על המתנה הטובה שקיבל, יוכל בקלות להגיע לענווה הראויה המשלבת בין שמחה בטוב שיש לו לבין הריחוק מכל רגש של גאווה והתנשאות מעל האחרים.
שהרי הגאווה, כשמה כן היא. כמו גאות המים. התרוממות והתנשאות הלב מעל הזולת. ואילו הענווה במהותה הינה נמיכות רוח היוצרת רגש פנימי שליו, רגוע ונעים, הנובע מהערכת והחשבת הזולת כשווה ערך ונכבד, מבלי לגרוע בהערכה העצמית הראויה למי שמכיר את גדולת האדם.
גדולת האדם
במקביל לעבודה הרוחנית ברכישת מידת הענווה, על האדם להכיר בערך מעשיו ובגדולתו הרוחנית. שהרי הקב"ה ברא את כל הבריאה לצורך האדם, כדי שהבריאה עם כל פרטיה תסייע לו במילוי תפקידו, והטביע בטבע הבריאה מנגנון רוחני הפועל באופן שכאשר אדם מבצע פעולה שיש בה משמעות רוחנית של מצוה, יורד לעולם שפע רוחני וממנו גם שפע גשמי. וככל שהאדם מתעלה - כך העולם עצמו מתעלה עמו. ואילו כשאדם חוטא - הוא גורם קלקול רוחני וגשמי לעולם. וכך כותב הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים": "ואם תעמיק עוד בעניין תראה, כי העולם נברא לשימוש האדם. אמנם הנה הוא עומד בשיקול גדול [הוא, העולם, נמצא במצב שבו אפשר לו לנטות הנה או הנה במידה שווה - בהתאם למעשי בני האדם]. כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו - הנה הוא מתקלקל ומקלקל העולם עמו. ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבודת בוראו - הוא [האדם] מתעלה, והעולם עצמו מתעלה עמו".
זו היא הערכה עצמית חיובית שעל כל אחד ואחד מאתנו לחוש ולדעת. להכיר ולהחשיב את ערך עצמו מהיבט עוצמת השפעת פעולותיו. וכך, בעת פיתוי לדבר עבירה, חלילה, או לקראת קיום מצוה, יהרהר לעצמו: "הרי תכלית הבריאה היא אני, האדם. בשבילי נברא העולם, כמה אני חשוב בעיני הקב"ה ואיזה משקל יש לפעולותי. כל מעשה טוב או רע שאעשה - אפילו הקטן ביותר, משפיע על הבריאה כולה, אם לטובה ואם להיפך. אם כן עלי להיזהר מאד מעבירות, ומאידך - להתאמץ בקיומן של המצוות". [על משמעות גדולת פעולות האדם ראה עוד בהרחבה בפרק "האוצר הטמון ברגע"].
מחשבה נוספת של גאוה עצמית חיובית, בעת התמודדות עם היצר המפתה לעבירה, מובאת בדברי רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, בספרו "שיחות מוסר", מאמר "נכבדות":
"העבודה המוטלת על האדם היא להתעלות עד היותו נכבד וחשוב, ועל ידי כן הוא ישמר מן החטא. שכיון שהוא מכיר במעלתו וחשיבותו הגדולה, הרי הוא נמנע מלחטוא כדי שלא ירד ממדרגתו. ועוד - שרוב העבירות כרוכות בביזיון לעוברם. ואם תהא הרגשת נכבדותו וחשיבותו מושרשת בקרבו - יימנע מלעבור עבירה".
אלו הם הצדדים החיוביים שבגאווה, והם סיבת קיומה של מידה זאת בנפשנו, אבל מפני שהגאווה השלילית דהיינו תחושת ההתנשאות על הזולת, היא כל כך רעה והרסנית, נדרשת זהירות גדולה מאד והבחנה מדויקת לדעת מתי אכן מדובר בהכרת ערך עצמו לחיוב, ומתי מדובר בגאווה השלילית עליה נאמר "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב", אשר ממנה יש להתרחק לחלוטין.
ועוד ישנה גבהות רצויה, והיא גבהות הלב כנגד הלועגים לו על התחזקותו בעבודת ה' וכנגד כל המפריעים האחרים. שמתוך שיודע הוא כי הצדק עמו וכי הוא עושה את הטוב והנכון בעיני בוראו וכפי שהורה בתורתו, אינו מתייחס כלל לדעותיהם וללעגם של בני האדם. אלא אדרבה, מרחם עליהם ועל היותם במקום נמוך כל כך. וכמו שבשבחו של המלך הצדיק יהושפט נאמר: "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה'."
וכשחש שהגאווה הרעה עומדת להשתלט עליו ולבו מתחיל להתרומם ולהתנשא מעל שאר בני האדם, ישנן לעצמו ויפנים היטב את דברי התנא עקביא בן מהללאל: "דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת? מטפה סרוחה. ולאן אתה הולך? למקום עפר רמה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון? לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא". וידוע על גדולי החכמים, שכאשר היו מקבלים כבוד רב, היו ממלמלים לעצמם פסוקים העוסקים בשפלות האדם ומתבוננים בהם היטב במחשבתם, כדי שלא יבואו חלילה לידי ספק תחושת גאווה בלבם.
לרכישת הספר "מפתחות לחיים" היכנסו לאתר הידברות שופס