חני וינרוט: "האם אפשר להגיע לקרבת ה’ בלי ייסורים?"

"העורכת שלחה הודעה. שואלת מה בקשר לטור, בקשר ללא שלם, לשבור, בקשר לאי שלמות – ורציתי לענות לה בהודעה ש'בדיוק זו הבעיה, הלב שלי לא שבור כרגע, ולכן אני לא מצליחה לכתוב טקסט שנוגע'", במילים אלה פותחת חני וינרוט את טורה השביעי במגזין 'אשת'.

"כי ככה זה קבוע, שהלב הזה שלי נשבר פעמיים בשבוע. פעם בגלל בשורה לא טובה שקשורה לעתיד, פעם בגלל זיכרון מן העבר שמכאיב", ממשיכה חני.

"הלב הזה שמחסיר פעימה, שולח אותי לזעוק, לכתוב, לפשר, לייצר, לצלם, לקדם, לקבל, לבשל, לסדר, להתנצל, לקרוא, לשתוק ושוב לזעוק. בסיכומו של עניין, השבר הזה מניע אותי ומאלץ אותי לגדול ולהיות גרסה משודרגת של עצמי, גם אם לא רציתי בכך מלכתחילה.

"ועכשיו ספציפית", רציתי לתרץ בפני העורכת, "אני מנומנמת ושבעה אחרי עוגת גבינה עם קפה טוב ועם כמה שקיות של קניות... מאיפה יבואו לי מילים מחדשות?", היא תוהה.

"וכבר מזמן שאלתי את עצמי אם אפשר אחרת, אם יש דרך לגדול בלי כאב. אם יש קרבת השם בלי ייסורים. אם יש תשובה בלי חטאים. אם יש כיסופים בלי גלות. אם יש לקום בלי ליפול. אם יש תהילה בלי זיעה. אם אפשר, לכל הפחות מהילדים שלי, לחסוך את ההתנפצות הזאת על סלעי החיים.

"בקשר אלי, כבר די הבנתי את הנוסחא. מכים בי ואז אני גדלה. אבל בקשר לילדים שלי הם כאלה רכים. אפשר בלי משברים? בלי דרמות? בלי כאפות? אפשר?", מיטיבה חני לתאר את משאלתה.

"השאלה שלי לא קיבלה מענה מסודר, כטבען של שאלות מהותיות, אולם רמז מצאתי בתפילת 'בורא נפשות רבות וחסרונן...', שמתאר את החיסרון כחלק מן הבריאה שיש להודות עליה.

"חיסרון לא כטעות, פאשלה, דפקט בפס ייצור, אלא חיסרון בכוונת משורר. חיסרון כמו גומת חן. כמו שגיאת כתיב חיננית. כמו ירוק בעיניים כתוצאה של חוסר בפיגמנט".

"אז בסדר", ממשיכה חני. "אני מקבלת. אבל, פליז, לא על ידי ייסורים וחולאים. כי בינינו, תכלס, כשחם לי בקיץ זה מה-זה מספיק. וגם לשכוח את החלב בחוץ ככה כשהוא מחמיץ, וגם קצת להשמין, ומריבות סטנדרטיות בין הילדים.

"וזה עושה היגיון לחשוב שהנפשות הרבות נבראו עם חסרונן, בשביל שהנפשות הרבות יזכרו שהן לא יכולות הכל לבד, ומידי פעם ירימו עיניים לשמים ויבקשו למלא את חסרונן.

"והילדים, מסתבר שהם חסינים יותר ממה שחשבתי. הבן זוכר בחדווה מהטיול לחו"ל רק את הפעם ההיא שנאבדנו, והבכורה מספרת בהתרגשות איך עקיצת יתוש גרמה לה להתאשפז, והצעירה לוחצת ומקטרת ברוב עניין שעדיין אין לה בגד מתאים להופעת סוף שנה של חוג הבלט.

"אז הרמתי עיניים לשמים, וביקשתי ממנו לזכור לבקש גם כשחם לי מידי, ולא רק כשיש בשורה רעה או זיכרון מר", מסיימת חני, שמתמודדת זה שמונה שנים ושלושה חודשים עם סרטן כרוני מפושט, ומחזקת את כולנו בתובנותיה המחזקות.

סרטון מיוחד על חני וינרוט. אל תחמיצו:

עוד בנושא:

חני וינרוט במסר מעצים לכל ה’מיואשים’ מהחיים: "תנשמו ותחכו, כי יש חיים אחרי..."

חני וינרוט: "אני בסדר, אחותי. מבטיחה לך שאני בסדר"

חני וינרוט: "אני מסתכלת בשברים של חיי, ונדמה לי שהם מחזירים אור"

חני וינרוט, חולת סרטן כרוני, סופרת ומרצה, מספרת בריאיון לקובי מידן על ההתמודדות עם המחלה, על האמונה שלא מתערערת, ועל המשאלות שהשם מגשים לה בלי שהיא מבקשת