הרב יצחק יוסף לפרשת דברים: הלכות אבלות

קבלת הדין באהבה

א. בפרשת שמיני (ויקרא י, ג) נאמר על אהרן הכהן כשנודע לו על מיתת בניו נדב ואביהוא "וידום אהרן", ואמרו חז"ל במסכת זבחים (קטו:), שאהרן קיבל שכר על שתיקתו, והשכר הוא שהקדוש ברוך הוא נגלה אליו וצוה אותו באופן מיוחד את פרשת שתויי יין (רש"י שם בשם המדרש). ומבואר מכאן שיש לקבל את הבשורה הרעה בשתיקה ולא בטרוניא, ומי שעושה כן שכרו גדול.

למה הדבר דומה

ב. האור החיים הקדוש (דברים יד, א) מסביר, שעל ידי שתיקתו מוכיח שהוא מאמין באחד מעיקרי היהדות, השארות הנפש. פטירת קרובו דומה למי ששלח את בנו לעיר אחרת לסחור שם זמן מסויים, ולאחר אותו זמן הוא קורא לבנו לשוב אליו, הרי שהבן עדיין חי וקיים, ורק הסתלק מאותו מקום, וכן כשהאדם מחזיר את נשמתו לבוראו, הרי הוא חוזר לאביו, ושם - בעולם הבא - בודאי טוב לו יותר. ולכן נאמר "בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת", שהוא כמו בן שחוזר לאביו.

למדנו מדוד המלך

ג. וכן ראינו אצל דוד המלך (בשמואל ב', פרק יב, טז-כג) שכאשר בנו היה חולה צם והתפלל עבורו שיחיה, אך לאחר שנודע לו שבנו מת, נאמר "וַיָּקָם דָּוִד מֵהָאָרֶץ וַיִּרְחַץ וַיָּסֶךְ וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו... וַיָּשִׂימוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל. וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ, בַּעֲבוּר הַיֶּלֶד חַי צַמְתָּ וַתֵּבְךְּ וְכַאֲשֶׁר מֵת הַיֶּלֶד קַמְתָּ וַתֹּאכַל לָחֶם. וַיֹּאמֶר בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי צַמְתִּי וָאֶבְכֶּה כִּי אָמַרְתִּי מִי יוֹדֵעַ וְחַנַּנִי ה' וְחַי הַיָּלֶד. וְעַתָּה מֵת לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד, אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לֹא יָשׁוּב אֵלָי".

שכר בית האבל

ד. וכן אמרו בגמרא ברכות (ו:) "אגרא דבי טמיא שתיקותא", כלומר השכר של בית האבל זו השתיקה, שהאבלים מקבלים עליהם את הדין באהבה. כי אם האבל צועק הוא עלול להטיח דברים כלפי מעלה חס ושלום, ולכן אם הקרובים באמת דואגים לנפטר, יעשו מצוות בעבורו במהלך השנה.

העיקר לימוד תורה

ה. וכן יקפידו הבנים לומר קדיש לעילוי נשמתו, ובפרט יקפידו על הקדיש שלאחר הלימוד, שהוא עיקר הנחת רוח לנפטר, וכמו שכתב הרידב"ז בצוואתו לבניו (נדפסה בסוף שו"ת בית רידב"ז, אות א) שיקפידו ללמוד לפני שאומרים קדיש, ואם לא למדו תורה שלא יאמרו קדיש.

מעלת הקדיש לכל העולם

ו. בברכות (ג.) מבואר שהקדיש מועיל בעצם לכל הדור, כי בשעה שישראל נכנסים לבתי כנסיות ובתי מדרשות ועונין יהא שמה רבא מברך, הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסים אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם. וידועים דברי הגמרא בשבת (קיט:) שכל העונה אמן יהא שמה רבא בכל כחו קורעים לו גזר דין של שבעים שנה. וכתבו התוס' בשם הפסיקתא במעשה דר' ישמעאל בן אלישע שעלה למרום, שכאשר ישראל נכנסים לבתי כנסיות ואומרים יהא שמה רבא מברך בקול רם מבטלים גזירות קשות.

טעם אמירת "רבי חנניא"

ז. וכן אמרו עוד בגמרא סוטה (מט.) שהעולם עומד על הקדיש שאחר דברי אגדה. ולכן נוהגים לסיים את כל לימוד תורה שבעל פה בדברי אגדה, כמו שאומרים בסוף הקרבנות בתפלת שחרית, יהודה בן תימא אומר וכו', כדי לומר קדיש על דברי אגדה, וכן לאחר אמירת הקטורת שבסוף התפלה, אומרים תנא דבי אליהו וכו', וכן לאחר פרק במה מדליקין שאומרים בערב שבת, מסיימים אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא וכו', כדי שיחשב 'יהא שמה רבא דאגדתא'. וכן המנהג היום, לאחר כל שיעור תורה מסיימים באמירת רבי חנניא בן עקשיא וכו', בכדי לסיים בדברי אגדה ולומר עליהם קדיש. ומכל מקום אמירת הקדיש מועילה מאוד לנפטרים.

'הפסקת אש'

ח. בזוהר הקדוש (פרשת נח דף סב ע"ב) מבואר שכאשר אומרים קדיש בבית הכנסת, הקדוש ברוך הוא מתמלא ברחמים ואפילו הנשמות שבגיהנם מקבלות מנוחה 'שעתא ופלגא', כלומר למשך שעה וחצי. הגאון רבי חיים פלאג'י (בכף החיים סי' כח סוף אות ב) הבין את הדברים כפשוטם, וזה תמוה, כי אם כן, כשאומרים 16 קדישים ביום הם ניצולים למשך 24 שעות, וצריך להוציא אותם לגמרי מגיהנם. ולכן פירש בספר מאורי אור (עוד למועד דק"מ ע"א), שהזוהר מדבר רק על קדיש תתקבל, אבל שאר הקדישים אין להם מעלה כל כך להוציא מגיהנם למשך שעה וחצי. אולם באמת הרב חיד"א (בשיורי ברכה יו"ד סי' שעו ס"ק ז, ובניצוצי אורות על הזוה"ק שם אות ה) הביא בשם מהרח"ו, שיש דרגות בגיהנם, ומה שאמרו שמקבלים מנוחה בזכות הקדיש, הכוונה שמקבלים מנוחה ממדור שביעי של גיהנם הנקרא 'שעתא ופלגא', אבל עדיין יש להם גיהנם.

יש תשלומין

ט. בכף החיים פלאג'י (סי' כח אות סח) מביא בשם הרב חיד"א, שמי ששכח לומר קדיש ביום פטירת אביו או אמו, יאמר באיזה יום שנזכר, כי מתי שיאמר קדיש, לימוד או תפלה, יש בזה עילוי נשמה להוריו.

תענית דחויה או מוקדמת

י. מי שנוהג להתענות ביום פטירת אביו או אמו, וחל יום היארצייט שלהם בשבת, נחלקו הפוסקים והמקובלים מתי יתענה, לדעת הפשטנים יתענה למחרת ביום ראשון, וכן כתב מרן בשלחן ערוך (סימן תקסח סעיף ט). אבל לדעת האר"י ז"ל עדיף יותר שיקדים את האזכרה, כדי להוסיף זכויות לאביו עוד קודם יום הפטירה, כי אם יתענה למחרת אין להם כל כך תועלת בזה. ובענינים כאלה - של עילוי נשמה - אנחנו הולכים בדרך כלל על פי הקבלה, ולכן להלכה טוב להקדים את התענית ליום חמישי.

מי מתענה

יא. יש להדגיש, שתענית זו של יארצייט אינו מיועדת לכל אדם, למשל מלמד תינוקות, אמרו בירושלמי (פ"ז דדמאי ה"ג) שאסור לו לצום, ורבי יוחנן גער במלמד שצם כיון שהיה חלש, ויצא שכרו בהפסדו, אדרבה, יעשה תענית דיבור וילמד בהתמדה, הלימוד יעשה להוריו עילוי נשמה גדול. וכן על תלמיד חכם אמרו בתלמוד (תענית יא:) שאינו רשאי לישב בתענית, מפני שממעט הוא במלאכת שמים. פירש רש"י: חלש הוא ואינו יכול ללמוד.  ועוד אמרו שם: תלמיד חכם שיושב בתענית, יאכל כלב את סעודתו. פירש רש"י: תלמיד חכם המתענה אינו מועיל לו תעניתו אלא כמי שמתענה מפני שאין לו מה יאכל, אלא שאכל הכלב את סעודתו. והוא הדין לאדם שהוא פועל, 'אם שכיר הוא בא בשכרו', אין לו להתענות תענית של רשות כגון תענית זו לעילוי נשמת הוריו, שהרי הוא גוזל בזה את בעל הבית, כי אינו יכול לעבוד כמו בכל יום שהוא אוכל, אלא הוא עייף וחלש. ורק מי שהוא עצמאי, או שאין לו עבודה, וגם אינו עוסק בתורה בלאו הכי, הוא רשאי להתענות תענית זו, ואדרבה הדבר גורם נחת רוח להוריו.

יש ענין לעלות שליח צבור

יב. הרמ"א ביורה דעה (סוף סימן שעו) כותב שהאבל עולה שליח צבור, כי הקדיש יתום נתקן ליתומים קטנים, אבל אם היתום גדול וחייב במצוות עדיף שיעלה שליח צבור. ומשמע שגם בימי השבעה יכול האבל לעלות כשליח צבור. אלא שמרן השלחן ערוך (סימן שפד סעיף ג) כתב שרק אם אין מי שיעלה יכול האבל לעלות שליח צבור. ובספר בית הלל (סי' שפד ס"ג) ובספר בית לחם יהודה (סי' שעו סק"ז) כתבו לחלק בין אבל על אביו ואמו שיכול לעלות, לבין אבל על שאר קרובים. אבל בעיקרי הד"ט (או"ח סימן ג אות ט) כותב שאין חילוק בזה, וגם אבל על אביו ואמו אין לו לעלות בתוך השבעה. אולם המנהג הוא שאבל עולה שליח צבור גם בימי השבעה. וכן כתב במסגרת השלחן (סימן שפד סעיף ג). ובפרט שיש לומר כמו שכתב מהר"ם שיק (חיו"ד סי' שע) שמרן מדבר דוקא כשהשליח צבור מוציא את הצבור ידי חובה בתפלה, מה שאין כן בזמננו שהצבור כולו מתפללים בלחש, יכול האבל להתפלל כשליח צבור גם בימי השבעה. וכן עשה מעשה רב מרן זצ"ל בימי השבעה על הוריו, שעלה שליח צבור [ע' בשו"ת יביע אומר ח"ד חיו"ד סימן לב אות ז].

לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול

יג. אף על פי שיש מצוה לאבל להתפלל כשליח צבור, זהו דוקא כשיש לו את המעלות שאמרו חכמים, כי השליח צבור צריך שיהיה הגון דהיינו שיהיה ריקם מעבירות, ויהיה עניו ומרוצה לקהל. וכן עליו להזהר לבטא היטב את כל האותיות שבתפלה כדת וכדין, וכן על זה הדרך כמה מעלות המבוארות בשלחן ערוך (סימן נג סעיף ד). וכתב מרן (סעיף ה) שאם לא מוצאים מי שיש בו את כל המעלות האלו, יבחרו הטוב שבצבור בחכמה ובמעשים טובים. אבל ביותר יש להקפיד שלא יהיה בעל עבירות חס ושלום, כי עדיף להתפלל ביחידות מאשר להתפלל עם חזן כזה. ולכן אם האבל לא ראוי לשמש כשליח צבור, אין לו לעבור לפני התיבה, גם אם הוא מתכוין לעילוי נשמת הוריו ביום פטירתם. ובכל אופן, גם מי שראוי לעלות שליח צבור, אין לעשות על כך מחלוקת וריב עם אדם אחר שרוצה לעלות, כי גדול השלום.

שנים עשר חודש

יד. הבנים אומרים קדיש כל שנים עשר חודש, כי משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חודש ולא יותר. ומכל מקום נוהגים להפסיק בתחילת החודש השנים עשר למשך שבוע אחד, כדי שלא יראה כאילו מחשיב את אביו כרשע. אבל גם באותו שבוע יכול לומר את הקדיש שלאחר הלימוד.

מתי עורכים אזכרה

טו. נוהגים לעשות אזכרה בסוף י"א חודש מהפטירה, שהוא כעין ציון לכך שמפסיק לומר קדיש, אבל עיקר האזכרה היא מה שעושים ביום השנה, כלומר בסוף י"ב חודש מהפטירה. ואם היתה שנה מעוברת וי"ב חודש מסתיימים חודש לפני ה'תאריך', יעשו אזכרה גם בי"ב חודש, וגם בסיום השלש עשרה חודש, שבשנה כזו אזכרה זו היא האזכרה העיקרית, שהיא ביום תאריך הפטירה.

ניחום אבלים וביקור חולים

טז. ניחום אבלים הוא בכלל מצות גמילות חסדים. וכתב הרמב"ם (פרק יד מהלכות אבל הלכה ז) שניחום אבלים קודם לביקור חולים, כי בזה הוא גומל חסד גם עם החיים וגם עם המתים. ומאידך בהלכות לולב (פרק ז הלכה כד) כותב הרמב"ם שמנהג ירושלים היה שהולכים עם הלולב כל היום, אדם היה יוצא עם הלולב מבית הכנסת והולך עמו 'לבקר חולים ולנחם אבלים'. ומשמע שביקור חולים קודם לניחום אבלים. קושיא זו תירץ הגאון רבי בצלאל ז'ולטי - רבה של ירושלים - בספר משנת יעב"ץ (חיו"ד סימן לז), שבניחום אבלים יש שני חלקים, יקרא דחיי ויקרא דשכבי, כבוד החיים וכבוד המתים, ולכן הוא קודם לביקור חולים. אבל במועד אין יקרא דשכבי, שהרי אין אבלות ברגל, ונשאר רק יקרא דחיי, ולכן אין לניחום אבלים קדימה על ביקור חולים.

אבל מותר בבשר

יז. יש נוהגים לעשות סעודה באזכרה. ומעיקר הדין אפשר לאכול בשר בסעודת האזכרה של השבעה, כי אבל מותר לו לאכול בשר ולשתות יין. וגם אותם שנהגו שלא לאכול בשר בימי השבעה, הרי זה מנהג בטעות, כי חשבו שאסור להם לאכול בשר, כי אין שמחה אלא בבשר ויין, ולכן יכולים לבטל את מנהגם בלא שום התרה, כמו כל מנהג בטעות.

לא חייב סעודה

יח. יש עדות שעושים מהסעודה של האזכרה ענין גדול, ויש הרבה משפחות שקשה להם לעמוד בזה, להביא אוכל לכל המשתתפים באזכרה. אבל צריכים לדעת שאין שום חובה לעשות סעודה באזכרה, כל הענין הוא להרבות בברכות לעילוי נשמת הנפטר, ולכן די להביא מזונות וקצת פירות ושתיה, והצבור יברכו ברכה ראשונה ואחרונה. כל זה מנהג בעלמא, ואנשים מקפידים על כך יותר מהדין, צריכים להקפיד על ההלכות המובאות בשלחן ערוך ובפוסקים, יותר מאשר מנהגים אלו.

אזכרה במועד

יט. אם חל יום האזכרה של השלשים בחול המועד או ביום טוב, יעשו את האזכרה באותו יום. למרות שיום טוב מבטל את אבלות שבעה או אבלות שלשים, אבל הוא מבטל רק את האבלות השייכת לחיים, לאבלים, אבל מה ששייך לנפטר - האזכרה שעושים לעילוי נשמתו - אין הרגל דוחה, ולכן עורכים את האזכרה במועדה. רק שלא יאמרו שם דברי הספד, שלא יבואו לידי בכי בחג, אלא יאמרו רק דברי תורה לחזק את המשתתפים, וכן יביאו 'ברכות' לעילוי נשמת הנפטר.

אונן פטור מהמצוות

כ. כאמור, מותר לאבל לאכול בשר, אבל אונן אסור באכילת בשר ובשתיית יין. וכן הוא פטור מכל המצוות, וכמו שאמרו במשנה בברכות (יז:): מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע ומן התפלה, ומן התפילין, ומכל המצוות האמורות בתורה. וזה הנקרא אונן, שהוא קודם הקבורה. ופירש רש"י: לפי שהוא טרוד במחשבת קבורתו, והרי זה דומה לחתן שפטור מקריאת שמע מפני שהוא טרוד בדבר מצוה. ובירושלמי (פרק מי שמתו) אמרו שני טעמים לְמה שאונן פטור מהמצוות וגם אסור לו להחמיר על עצמו, א. מפני כבודו של המת, שאיך יעסוק במצוות ומתו מוטל לפניו. ב. כדי שיטפל במת, ויעסוק בקבורתו. ושאלו בירושלמי מה ביניהון, כלומר מה הנפקא מינה בין שני הטעמים, והשיבו, כשיש לו מי שישא משאו, כגון שמסר את המת לחברא קדישא שיקברו אותו, אם הטעם לפוטרו הוא מפני כבודו של מת עדיין שייך כבוד המת ואונן כזה פטור מהמצוות, אבל אם הטעם הוא כדי שיתעסק במת, הרי יש מי שישא משאו. ובמסכת שמחות (ריש פרק י) מבואר גם כן הטעם מפני כבוד המת. כלומר שאם יקיים מצוות כשמתו מוטל לפניו הרי זה כמו לועג לרש, שהרי במתים חפשי, והמת אינו יכול לקיים מצוות.

מרן זצ"ל החמיר על עצמו

כא. האונן אוכל ושותה בלי ברכה, רק חייב בנטילת ידים לפני שאוכל, אבל לא יברך. חכמים פטרו אותו מברכות הנהנין. אני זוכר את מרן זצ"ל כשנפטרה הרבנית ע"ה, כל הלילה למד בהלכות אבלות והיה בוכה, וכמה שהגישו לו לאכול ולשתות, לא רצה לטעום כלום, אמר: איך אני יטעם בלי לברך?! זו יראת שמים מיוחדת של מרן, רק לאחר הלויה, לאחר סתימת הגולל, מרן הסכים לשתות כוס מים...

מהתורה או מדרבנן

כב. בישועות יעקב (סימן שמא סק"ב) הביא בשם הראנ"ח, שאונן פטור מהמצוות מן התורה, ולכן אונן אינו יכול לחלוץ לאשת אחיו. אולם בשו"ת חכם צבי (סימן א) חולק עליו, כי אם הוא פטור מהמצוות מהתורה, אם כן היבמה בשעת פטירת בעלה לא היה עליה חיוב של יבום וחליצה, ואחר כך לא יכול להתחדש החיוב, אלא ודאי שמהתורה היה חייב לחלוץ, ורק חכמים הם שפטרו אותו מכל המצוות. וכן מבואר מדברי הט"ז (סימן שצח ס"ק ב) שכתב "וחכמים" החמירו בו קודם שנקבר וכו'. ומשמע שאנינות היא דרבנן.

האם אונן רשאי להחמיר

כג. נחלקו הפוסקים אם האונן רשאי להחמיר על עצמו ולקיים את המצוות, למרות שהוא פטור מלהתפלל ולברך ומשאר המצוות. מרן הבית יוסף (אורח חיים סימן עא), מביא את הירושלמי הנ"ל, שלפי הטעם של כבוד המת גם אם יש מי שישא משאו אינו רשאי להחמיר. אבל בדברי הרמב"ם (פרק ד מהלכות קריאת שמע הלכה ז) מבואר שהאונן רשאי להחמיר על עצמו ולקרוא קריאת שמע. אלא שהתוס' והרא"ש ורבינו יונה (ריש פרק מי שמתו) סוברים שאינו רשאי להחמיר. וסיים הבית יוסף: שמכיון שבירושלמי יש ספק בזה, הרי זה כמו ספק דרבנן, ולכן מי שירצה להחמיר כדעת הרמב"ם שיכול להחמיר, אין מוחים בידו. וכל זה בתנאי שיש מי שישא משאו, אבל אם אין מי שישא משאו אסור לו להחמיר.

ה"יש אומרים" מפרש את ה"סתם"

כד. והנה בדברי מרן השלחן ערוך יש בזה כעין סתירה, כי ביורה דעה (סימן שמא סעיף א) כתב שהאונן פטור מכל המצוות, ואפילו אם אינו צריך לעסוק בצרכי המת, כי יש מי שיעסוק בשבילו. ויש אומרים שאפילו אם ירצה להחמיר ולברך או לענות אמן, אינו רשאי. ומשמע שלפי דעת הסתם יכול להחמיר על עצמו. אבל באורח חיים (סימן עא סעיף א) כתב מרן, שאפילו אם רוצה להחמיר על עצמו ולקרוא אינו רשאי. אלא שכאשר יש לו מי שיקבור, ורוצה להחמיר על עצמו ולקרוא, אין מוחים בידו. ומבואר שרק אין מוחים בידו, וגם זה דוקא כשיש מי שיקבור, וכמו שכתב שם בבית יוסף. וצריך לומר שביורה דעה אין זה בגדר 'סתם ויש' הרגיל, אלא ה'יש אומרים' מפרש דברי ה'סתם', שאפילו ירצה להחמיר אינו רשאי, ורק שאם מחמיר על עצמו כשיש מי שישא משאו אין למחות בידו, וכמו שכתב באורח חיים. כך מפרש המאמר מרדכי (סימן עא סס"ק ד) דברי מרן.

אם הולכים להלויה עדיין דין אונן עליהם

כה. להלכה, נחלקו האחרונים אם האונן רשאי להחמיר על עצמו באופן שמסר את מתו לחברא קדישא. החכמת אדם (במצבת משה אות ג) סובר שאם מסר לחברא קדישא, חייב בכל המצוות. ולא רק שרשאי להחמיר, אלא חייב מן הדין בכל המצוות כולן, ולכן גם מותר בבשר ויין. וכן כתבו עוד כמה אחרונים. אך בשו"ת נודע ביהודה (מה"ת חיו"ד סי' ריא) כתב, שאם האבלים הולכים עם המת להלויה, נמצא שעדיין לא התנתקו מקבורת המת, ולכן פטורים הם מכל המצוות, ואינם רשאים לברך. וכן כתב בפתחי תשובה (סי' שמא ס"ק כא). וכן דעת הלבוש, המהרש"ל, הב"ח, ערוך השלחן, משנה ברורה (סימן עא), ועוד, שאינו רשאי להחמיר על עצמו, כיון שיש לחוש לשני הטעמים שבירושלמי. וספק ברכות להקל. לכן למסקנא האונן לא יתפלל, ולא יברך שום ברכה, לא ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה, וגם לא ברכת אשר יצר, כי ספק ברכות להקל.

באמצע התפלה נזכר שהתפלל

כו. איך יהיה הדין במי שהיה מתפלל תפלת שמונה עשרה, ובאמצע העמידה שמע שמת לו מת, האם יפסיק באמצע העמידה, או יסיים את העמידה כיון שהתחיל בהיתר. הרמב"ם והראב"ד (פרק י מהלכות תפלה הלכה ו) נחלקו בדין דומה לזה, במי שהתפלל כבר, ושכח שהתפלל וחזר והתפלל, ובאמצע העמידה נזכר שכבר התפלל, לדעת הרמב"ם בשחרית ומנחה יפסיק אפילו באמצע הברכה, ואינו יכול לסיים את העמידה על דעת נדבה, שהרי אינו יכול לעשות תפלה אחת חציה חובה וחציה נדבה, אבל בתפלת ערבית יתן בדעתו שיהיה לנדבה, ויסיים העמידה. והראב"ד כתב על זה בהשגותיו: אין כאן נחת רוח. ופירש הגר"ח מבריסק, שלדעת הרמב"ם תפלת ערבית קיבלוה כחובה, אבל שם נדבה עליה, כמו אדם שקיבל על עצמו להביא קרבן נדבה, שזה חיוב עליו, אבל שמו עליו נדבה. וכן בערבית אף שקיבלנו אותה כחובה, אבל שם נדבה על זה, ולכן אם נזכר באמצע העמידה בערבית שכבר התפלל, יתן בדעתו שיהיה לנדבה, כי מעיקרא התחיל את ערבית על דעת נדבה. אבל להראב"ד לאחר שקיבלוה כחובה, דינה כמו שחרית ומנחה לגמרי, ואי אפשר לו לעשותה חציה חובה וחציה נדבה.

נודע לו באמצע התפלה שהוא אונן ימשיך

כז. לכאורה הוא הדין בנידוננו שנודע לו באמצע התפלה שהוא אונן ופטור מתפלה, עליו להפסיק באמצע התפלה, ואפילו באמצע הברכה. אך יש לחלק בין הנידונים, מי שכבר התפלל הרי בשעה שהתחיל בתפלה היה פטור, רק שלא ידע שהוא פטור עד שנזכר באמצע התפלה. אבל אונן כל עוד שלא נודע לו שנפטר לו קרובו אין דינו כאונן, והידיעה היא זו שעושה אותו אונן, ונמצא שהתחיל את התפלה בחיוב. וגם עכשיו שנודע לו שהוא פטור, זהו מדרבנן, וכאמור לעיל שחכמים פטרו את האונן, אבל אם יפסיק באמצע התפלה הרי יעבור על איסור ברכה לבטלה דאורייתא. ועוד שהרי הוא כבר עוסק באמצע התפלה, והעוסק במצוה פטור מן המצוה. אחרונים רבים עמדו על השאלה הזו, בשו"ת מוצל מאש (ח"ב סימן כז), החיד"א בברכי יוסף (סימן עא), השלמי צבור, השדי חמד, המכתם לדוד, השבות יעקב, כרם שלמה,  חכמת אדם, ובילקוט יוסף (הלכות אבלות עמ' קנא) הארכנו בזה, והמסקנא להלכה ולמעשה שימשיך את תפלתו, שהרי התחיל בהיתר, וחכמים פטרו אותו שלא יתפלל, אבל לא אמרו שאם התחיל שיפסיק. וגם אם יש ספק בדבר אם הוא פטור, עדיף לו שיעבור על איסור דרבנן, מאשר יעבור על איסור דאורייתא של ברכה לבטלה שעובר על איסור לא תשא.

יעבור על דרבנן כדי לא לעבור על דאורייתא

כח. נידון זה דומה למי שטעה ובירך בצום על דבר מאכל ונזכר שהיום הוא יום תענית, לכאורה 'אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי', אם יטעם הוא עובר על הצום, ואם לא יטעם הוא עובר על ברכה לבטלה. על זה נאמר 'הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה', אם יטעם יעבור על איסור דרבנן, אבל אם לא יטעם יעבור על איסור דאורייתא של לא תשא, ולכן יש להורות לו שיטעם מעט, וימשיך את תעניתו. ומכיון שרק טעם, ולא אכל כשיעור המיישב את דעתו, יכול לומר בתפלת מנחה 'עננו', כיון שנחשב לו שמתענה.

ברכה לבטלה דאורייתא

כט. אמנם דעת התוס' בראש השנה (לג. ד"ה הא) שאיסור ברכה שאינה צריכה הוא מדרבנן, ומה שלמדו כן מהפסוק "לא תשא שם ה' אלהיך לשוא", זו דרשה דרבנן שסמכו על פסוק זה. ורק כאשר נשבע לשוא, כגון שאומר על כוס תה שהוא כוס תה עובר משום לא תשא דאורייתא. אבל מי שבירך ברכה שאינה צריכה, סוף סוף בירך את ה'. ומכיון שכל איסור ברכה לבטלה הוא מדרבנן לא שייך לומר סב"ל, כי ספק דרבנן לקולא. ולכן רבני האשכנזים - כמו המשנה ברורה - נוקטים כדברי התוס' שאיסור ברכה לבטלה הוא איסור דרבנן, ופעמים רבות הם מכריעים לברך במקום שיש ספק. אך הרמב"ם בהלכותיו (פ"א מהלכות ברכות הל' טו) וגם בשו"ת פאר הדור (סי' קה) כותב שברכה שאינה צריכה איסורא דאורייתא הוא. וכן דעת שלשה מהגאונים - רב פלטוי גאון, רב יהודאי גאון ורב האי גאון. וכך פסק מרן השלחן ערוך (סימן רטו סעיף ד) שהמברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא. וגם לשיטת התוס' שהוא אסמכתא, אבל הוא איסור חמור, שהרי העולם כולו הזדעזע כשאמר הקדוש ברוך הוא "לא תשא שם ה' אלהיך לשוא", מה שלא נאמר בלא תרצח ולא בלא תגנוב ולא בשאר האיסורים שבתורה, כיון שזה איסור חמור. לכן הספרדים חוששים מאוד בספק ברכות, כיון שאיסור ברכה לבטלה לדעת הרמב"ם ומרן הוא איסור דאורייתא, וספק ברכות להקל.