לא בוכה. ילדה גיבורה של אימא

אני רק אחת, היא מחכה לחמש. אני צריכה להירגע לבד. היא צריכה למחות דמעות מחמישה זוגות עיניים. כשאני שומעת "לא", יש לי חור אחד בלב, לה יש חמישה.

אימא שלי.

אין אף אחד שיכול להבין לב של אימא. אימא שרוצה לתת הכל, להוריד את הירח בשבילך. אבל ידיה כבולות. אז יש הסכם בלתי כתוב בבית, לא מצערים את אימא. לא בקשר לשידוכים.

השדכנית מתקשרת אלי: "הם לא רוצים", וכל התירוצים הנלווים. את לא מספיק גבוהה/רזה/יפה/בהירה. או את מידי חכמה/ עוצמתית/רצינית. אימא מגיעה לחדר " נו, אז תהיה פגישה שנייה?".

"הורדתי אותו", אני אומרת לה. ה', תסלח לי על השקר הגס הזה. "התייעצתי עם המורה שלי, היא גם טוענת שהוא מדי תמים בשבילי". תודו שזה נשמע אחרת. פחות דחוי, יותר מכובד. "טוב", אימא נאנחת. "באמת מגיע לך משהו מיוחד". פחות חץ אחד בלב של אימא.

ליד אימא אני תמיד שמחה, תמיד מחייכת. שום דבר לא כואב לי. הכל בסדר, הרווקות מהממת. ליד אימא אני תמיד שרה, רוקדת ומקפצת. בין שלל התפקידים שלי, לקחתי על עצמי אחד נוסף. שאימא תשמח. להשכיח ממנה עד כמה שאפשר את זה שאנחנו תקועות בבית ולא מראות סימני יציאה.

ערב ראש השנה. כולם הולכים לבית הכנסת השכונתי, אני מרחיקה נדוד. אימא לא מבינה למה אני לא באה איתם. "יש לך כיסא נוח בבית הכנסת". אבל אני לא רוצה שתראי אותי מתפרקת בתפילה, אני לא אומרת לה. "חברה שלי בקשה מאד שאני אתפלל אתה". שוב אני לא אומרת אמת. אבל מה לעשות? לא מסוגלת שתראה אותי בוכה.

העירו לי בעבודה? פגעו בי? החיים מפחידים אותי, או סתם לא טוב לי עם עצמי? אימא לא תדע מזה. אני אחנוק את הדמעות ואמרח חיוך ענק על הפנים. גם ככה היא בצער, גם ככה כואב לה. הרגשתי אימא של אימא. דואגת, מגוננת. גם כשהתפללתי, בקשתי כל הזמן "ה', תשמח את אימא, אם לא בשבילי, לפחות בשבילה".

לא שואלת אותה "מה יהיה?", או "למה אתם לא עושים מספיק". גם כשבאמת הרגשתי שלא עושים כלום בבית בשביל זה. שום טלפונים לשדכניות או מכרות. אימא עייפה. הגב שלה שחוח מהמסע הכבד הזה. שששששש.....

נוסעת להתפלל בכותל ובקבר רחל. כמו האנשים שיושבים באוטובוס תקוע בפקק ומנסים לעשות הכל על מנת שהוא יזוז, לא משנה כמה הגיון יש בזה. מצאתי את עצמי נוסעת בכל הזדמנות לכותל המערבי. בכל פעם מבטיחה לעצמי שאשב על הרצפה ולא אזוז משם עד שהוא יבוא. גם אם זנחתי את כל הסגולות, האבנים הגדולות תמיד חיכו לי בציפייה. היו פעמים רבות שאפילו לא התפללתי, רק ליטפתי את האבנים, הרמתי עיניים למעלה ואמרתי לו, בלי מילים, שאין לי כוח יותר.

אבל אימא, לאימא סיפרתי שאני נוסעת לקניות. גם כשהיא לא הבינה למה אני זקוקה לכל כך הרבה שופינג, ועוד בירושלים. כשחזרתי, כמעט תמיד בידיים ריקות, היא הבינה שיש לי עוד כל מיני עיסוקים בבירה, אבל כיבדה את פרטיותי. הרגשתי שאם היא תדע שאני נוסעת כל כך הרבה להתפלל, זה יכאב לה, היא תרגיש אשמה. אבל אני הייתי חייבת כותל שיכיל אותי על כל תחושותי, אז שריד בית המקדש חיבק אותי באהבה. פיצה אותי על הכתף של אימא, שלא היה מקום בשבילי להניח את הראש.

הייתי לוחמת בסיירת מטכ"ל, אבל שמתי לב שמרוב מלחמות אני מאבדת את היכולת לשיר בלהקה הצבאית.

כל כך רציתי שמישהו יערסל אותי בזרועותיו ויאמר לי: "די, תינוקת שלי, מבטיחה לך שיהיה בסדר".

הייתה שאלה אחת שלא התאפקתי ושאלתי את אמא. לא יכולתי לראות אותה מאמינה כשהחושך היה כל כך סמיך. במצבים הכי קשים היא הייתה אומרת: " אין כמו אבא בשמיים" או, "בעזרת ה' כולכן מתארסות אחת אחרי השנייה". " למה, אמא, איך את מאמינה ככה?" במוצאי שבתות, כשגלריית הבנות שלה הייתה מרוחה על הספה, במקום לארגן מזוודות וילדים, היא הייתה פוצחת בשירת עוד יישמע.

"את עוד מאמינה, אמא?".

 כשכולנו איבדנו תקווה, היא המשיכה למחוא כפיים.