הטור המאויר לפרשת דברים: אתה לא מבין מהי העסקה של חייך?!

השנה היא השנה השלושים ותשע שלנו במדבר. הסתובבה שמועה שזהו היום האחרון שיצטרכו למות בו אנשים בעקבות חטא המרגלים.  היום בערב נכנסת שנת הארבעים, בה אמור להסתיים העונש.

כמו בכל ערב, משפחתי ואני ישבנו לאכול את ארוחת הערב המשותפת שלנו. הערב החלטנו להיות מקוריים, ושוב אכלנו מן.

"תגידי", שאלתי את אשתי בצחוק, "מה מברכים על המן?".

אשתי לקחה אותי ברצינות. "זה הרי יורד מן השמים, אז אולי מברכים 'המוציא לחם מן השמיים'?".

"ואם זה יוצא לי מן האף?", המשכתי להתבדח.

את אשתי זה לא הצחיק. מעצם המחשבה שזה יכול להיות היום האחרון שלנו יחד, היא רצתה שננצל את הזמן כמו שצריך. לפני השינה נפרדתי מהילדים לשלום, כמו בכל יום מאז שאני זוכר את עצמי.

אשתי ליוותה אותי ל"בור" שלי מחוץ למחנה. היא הכינה לי, כמדי שנה, מטעמים מתוקים לנשנש לפני שאני הולך לישון, שמא לא אקום בבוקר. לפחות אמות עם טעם טוב בפה. במשך 39 השנים האחרונות אכלתי כל כך הרבה ממתקים למיניהם, שאם לא אמות בקבר הזה, אמות מסכרת.

בלב כבד, אך עם השלמה מלאה, נפרדתי מאשתי ונשכבתי בבור. קשה לתאר את ההרגשה הזאת, של ללכת לישון בידיעה שיכול להיות ששום שעון מעורר שבעולם לא יצליח להעיר אותך. נשאתי תפילה מעומק ליבי, אולי התפילה האחרונה בחיי... עשיתי תשובה ועצמתי את העיניים.

"איזה חום, כולי מזיע", התעוררתי בבהלה.

השמש החזקה קפחה, והחום היה מעיק.

"אני מת?", שאלתי את עצמי. "אולי אני נמצא בגיהינום?".

יצאתי מהקבר ובדקתי את האיברים שלי. הם היו שם, ברוך ה'. איך אדע אם אני באמת חי? לפתע ראיתי מרחוק אדם הולך. "רבנו, חכה שנייה", צעקתי והתחלתי לרוץ לכיוונו.

"שלום עליכם", הגעתי אליו, כולי מתנשף.

"האם תוכל לתת לי סטירה?". האיש הסתכל עלי בתדהמה.

"אני מתחנן לפניך, תן לי סטירה".

כהרף עין הרגשתי את היד שלו על הלחי השמאלית שלי.

זה כאב. אני חי!

נישקתי אותו והודיתי לו מקרב לב.

הרגשתי כאילו הוא עשה לי החייאה. רצתי בשמחה לכיוון הבית שלי.

פתחתי את הדלת בטריקה חזקה, וצעקתי:

"אני חי! אשתי היקרה, אני חי! הסתיימה הגזירה!".

"ששש... שקט, שקט  אתה תעיר את הילדים! יופי. נשארו בכיור כלים מאתמול, ואח"כ תזרוק את הפח".

השורה התחתונה:

"וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה"

מי מכם יכול להעיד בפה מלא שהוא נותן מעצמו הכל, אבל הכל, כאשר הוא מתפלל? אני לא מדבר על להאריך בתפילה. מניסיוני הדל, אורך זמן התפילה לא קובע את טיבה של התפילה, אם כי בדרך כלל כוונה ואמירה בנחת של מילות התפילה גורמות להתארכות תפילת העמידה. אבל זה לא נתון שצריך למדוד אותו כפרמטר האם באמת התפללתי.

האם התפללתי כי צריך להתפלל 3 תפילות ביום, ומה לעשות, צריך לשלם את חובותי לבורא עולם, או התפללתי בגלל שבאמת אני מבין שכל רצונותי כאן בעולם הזה לא "יצאו לפועל" ללא תפילה, לא התחננות, ללא בכי? כתוב במסכת בבא קמא שאדם נקרא "מבעה" וכתב ב"עלי שור" שזה מלשון "בעתון" – "בקשה", שזה הוא כל מהותו של האדם. כלומר, כשרוצים להגדיר אדם בניגוד לשאר החיות, מה שמייחד אותו הוא שהוא יכול לבקש.

כאשר ילד רוצה משהו ולא נותנים לו מסיבה כלשהי, בהתחלה הוא יבקש יפה לא יקבל את מבוקשו. בשלב הבא הוא ירים את קולו. בשלב הסופי בדרך כלל הוא פשוט יתחיל לבכות, הוא יתחנן להורים שלו שהוא רוצה! מבחינתו זה עניין של חיים ומוות אם הוא יקבל את הסוכרייה שלו או לא.

הוא באמת חושב שאם הוא יבכה ויתחנן הוא יקבל. אבל מה איתנו? גם אנחנו חושבים כך? לצערי, ברוב המקרים אנחנו לא מגעים בכלל לשלב של בכי. השלב הכי גבוה שאנחנו מגיעים אליו זה מקסימום לקמט את הגבות ולעצום את העיניים חזק יותר. אנחנו אומרים לה': ה', אני באמת רוצה פרנסה, אני רוצה בריאות, וכו'.

זה ממש חשוב לך? אתה באמת רוצה? כמה זמן השקעת בתוך התפילה בשביל זה? לאן אתה ממהר? אתה צריך לסיים מהר כדי לסגור איזה עסקה. אתה לא מבין שהעסקה של חייך היא התפילה?! איך שתתפלל, הוא שיכריע את העסקה שעליה אתה כל כך ממהר! ולא העניים היפות שלך!

לצערי, אנחנו מתחילים להילחץ כאשר אנחנו שומעים שהחזן הגיע לסוף "מודים", ומנסים להדביק את הפער בכדי שלא נצטרך לרדוף אחריו אחר ב"תחנון".

שלא נדע מצרות. מי שבאמת חווה איזה אירוע אישי שהשפיע על חייו, יודע שאין לו מי שיעזור לו, יש רק את ה'. אז לא אכפת לו איפה החזן עומד בתפילה, אם יש תחנון או אין תחנון... ממש כאן בתוך התפילה הכל יקבע.

אנחנו צריכים להרגיש שנתתי את כולי לה', מבלי להתעצל ומבלי לחסוך במילים. מבחינתי אני כרגע מתחנן על חיי! "שהחיינו וקיימנו", "כן תחיינו ותקיימנו".

וכשאני מתחנן על החיים, הזמן הוא לא פונקציה כלל!